חצי מזוכיסטית חצי סדיסטית
לא היה ברור מה הייתה יותר
היא בדרך-כלל הייתה יושבת שם על המיטה מחכה לטלפון לצלצל.
טוב זה היה ברור בסופו של דבר כל מה שהיא תמצא שהוא תעסוקה זה
לשבת על המיטה ולחכות למכשיר המקולל הזה לעשות רעש צורמני.
היא הכירה אותו לפני המון זמן. אפילו היא מרגישה שעברו שנים,
ואולי אכן עברו שנים היא איבדה את תחושת הזמן מזמן. היא כבר
מחכה וממתינה וחושבת ובוכה ותוהה מתי זה המקולל יטלפן.
מקולל ארור הוא ממציא המכשיר, היה יותר מהר לה לגלות אם תלך
לביתו ברגל אפילו שקיים המרחק מהיכן שהיא להיכן שהיא פונה.
ואכן כן אפילו התחבורה הציבורית כבר לא מושכת התהייה היחידה
היא מתי היא כן הייתה מושכת.
המחשבות הללו כבר עולות מעצמן כאילו הן היו להן בעלות דעה משל
עצמן מחשבות מקוללות, מחשבות שנואות
חרטה אני מרגישה
חרטה החלטית
אולי טעות זו הייתה
מציקה אני לאדם כאדם, אולי עדיף  לי מספיק, אולי יפסיק הקור
להשתלט על עצמותיי, אולי הניכור והפחד שאני מרגישה יפסיקו לבקר
את מעוני הקט ברגע שהפסיק ואולי הם אף יתחזקו?
אני אינני אני יותר
אני איבדתי זהותי בחיפוש זהות של אחר.
אני אינני ואני הנני ואני מה עוד נותר לי
לליבי המצומק, לרגשותיי השבורות.

"קשה היא דרכה של זאת" אמרה הרופאה
"מסכנה היא ועדינה כל כך עד שאיבדה את דעתה בשל מכשיר פשוט.
וכי למה ליבה נשבר אנו עדיין תוהים בעצמנו."
"תוהים?" אמר אביה של הילדה
"מי הם אותם תוהים וכי למה אין הם עושים דבר להצלת ביתי
העדינה?"
"תוהים הם עוזריי וידידיי ואני מבטיחה לך שהם עושים ככל יכולתם
אבל לעיתים אפילו אלו שעובדים הכי קשה לא מצליחים לברר ולפענח
מה הם בעיות החולים בביה"ח הזה" ענתה לו הרופאה
האב נראה מבולבל ולא ברור, ראה את בתו דרך הזכוכית הדקה ורצה
ללטפה להחזיקה ולהגיד לה שיגן עליה מכול פחדיה, הזכוכית אכן
הייתה דקה אך מספיק חזקה על מנת למנוע ממנו לעשות דבר
כוזב הדבר, שובר, ואף דמעות מופיעות בעיניו, הוא ראה את בכייה
של בתו. הוא ידע שאין היא יודעת שאינה יותר בביתה, אך עדיין חש
כי היא סובלת. הוא הצטער, הוא  הכניסה לשם בתקווה שהמקום יעזור
לה, אבל המקום אינו יודע כיצד להציל את בתו הקטנה.
הוא הסתכל הרים ראשו הסתכל  דרך חלון הראווה בו הניחו את בתו
הבובה
הוא ראה אחות נכנסת, היא לא נהגה בעדינות עם החרסינה, היא דחפה
לה כדורים לפה.
היא כמעט ושברה אותה
את הבובה שלו
הוא כעס, הוא התעצבן צעק לאחות הזאת אך לפתע איבד את קולו
"רגשות דינם כדין השנאה בסופו של דבר להיעלם" אמרה הרופאה
ויצאה מחדרו.
ביציאתה חשבה אולי תגלה לו, אולי לא תחמיר את מצבו בכך שתאמר
לו, אך ויתרה ראתה שאישיותו השתלטה  עליו בשנית.
היא כתבה בדו"ח, היא רשמה הכול למען המחליפה שלה, מישהי
שתחליפה כך שתוכל לפנות למקום אחר ולעזוב בלב שלם.
היא כתבה מה הם רגשות האב ומה הם רגשות הילדה
הכל בדו"ח אחד
תחת השם של המטפלים
ללא זיכרון רצתה לעזוב, המקום הזה היקשה אליה
הכיל מתח ושנאה, הכיל אהבה לפעמים יותר מדי מרובה
ביה"ח חולים לחולי נפש הוא לא מקום עבודה לאישה שלא ברור מה
הוא חלומה
ואז נזכרה במשפטה האחרון למטופל האחרון אותו ביקרה
"רגשות דינם כדין השנאה להעלם בסופו של דבר".
ועזבה.