מאיימים עליך שעוד רגע יכניסו אותך למוסד סגור שבו יש איקסים
על החלונות, האנשים לבושים בלבן והשרוולים נורא ארוכים ואת
אפילו לא מתחילה להבין שמשהו לא בסדר. זה הרי תמיד היה ככה,
והכל ממשיך בערך כרגיל, רק שעכשיו החומות במבוכי השקרים שלך
נופלות ואת קורסת תחתיהן, הלחץ כבד מדי, את מבינה...
לפעמים דווקא דמיינת את עצמך במקום כזה, מסוממת מכלכך הרבה
כדורים רק בשביל "לשמור" עליך, שלא תתאבדי להם.
אף אחד אף פעם לא שואל אותך איך את מרגישה, וכנראה שזה באמת לא
חשוב, העיקר הוא רק אם פגעת בעצמך או אם את חושבת על מוות יותר
מדי. אף אחד לא מבין (עדיין) שאת יכולה להמשיך לפגוע בעצמך
בצורה הכי גרועה שיש ואף אחד לא ישים לב כי את דואגת להסתיר את
הנפש שלך כלכך טוב.

עכשיו כשהכל פתאום מתחיל לחזור את חושבת שעוד רגע תתעוררי
ושאלו רק פלאשבקים מהעבר שמסרבים לעזוב אותך. את מפחדת להרדם
בגלל החלומות ואת גם מפחדת להתעורר ולראות מה באמת קורה
במציאות שלך.
הכל מצד אחד כלכך אחר, ומצד שני כלכך כמו פעם. את מתקשה להחליט
אם זה מציאות או פלאשבק גרוע שאולי יעבור עוד כמה שעות. בשתי
האפשרויות את יוצאת משוגעת לעיני אחרים.

את חושבת שעוד רגע תישארי באמת לבד, ואת לא יודעת איך תרגישי
כי את ממילא מרגישה לבד עכשיו, למרות שאת לא. אף אחד לא רוצה
להיות עם אנשים דיכאוניים ותלותיים שהם בדיוק ההגדרה המתאימה
לך. את יודעת את זה כלכך טוב. לאנשים שעכשיו מסביבך יפסיק
להיות אכפת ממך ואז גם לך יפסיק להיות אכפת מעצמך. הרי הדיכאון
נוגס בכל פינה, מרקיב אותה עד הסוף וזורק את השאריות לכלבים.
כל מה שנותר הוא רקבון וצחנה של מוות פנימי מינימום.

את כלכך רוצה שהכל יהיה בסדר, את כלכך רוצה לצאת משם ולהתחיל
חיים חדשים.
את כלכך רוצה...

ואפילו זה לא מספיק.

(אני מצטערת בשבילך, וגם בשבילי בעצם).