בגן הפרחים המתים שהקמנו,
בגן הפרחים המתים,
הכל כאן אחיד, אין שונה מאיתנו
וכל הפתחים נעולים.

האודם, מזמן לא פרח בלחיינו
וכאן לא יפרח כבר דבר,
כי כל ששונה וחריג עבורנו,
יאדים בלחיו של הזר.

ואנו הרוב במישור הצחיח,
אחידים במאוד, מאוד.
מסמנים אות קלון, בעיקר על עצמנו
ודוחים לעולם הפתעות.

נסמן את כל מי שהעז להיות
כאן איתנו ועם זאת שונה
ונגזום את תפרחת הצבע הזה,
המוזר, המפחיד, השונה.

פזמון :
גם ביום, גם בליל,
כשהצל משתולל
ואתה לעולם בחוץ.
בלי אשם, בלי עוון,
לא תמצא פיתרון,
לעולם תשאר בחוץ.
גם ביום, גם בליל,
כשהצל משתולל
ואתה לעולם בחוץ.
בלי אשם, בלי עוון,
לא תמצא פיתרון,
כי כאן אינך נחוץ.