פעם, כשגרתי במדבר הגדול, ליד הים ההוא , שתמיד אומרים שהוא
מלא דגים, חשבתי שיש לי הכל.
היו לי אין-ספור גרגרי חול זהובים וחמים , ושמיים נקיים מענן
וחיות קטנות שמותירות עקבות ציוריים על הקרקע.
היו לי דקלים בנווה המדבר שהצלו עלי ואגם. היה לי הכל.
והייתי מאושרת.
יום אחד הבנתי, שבתוך כל האופוריה שבה אני חייה, חסר לי משהו
אחד.
כמעט 48 שנים של נדודים במדבר , הביאו אותי למסקנה , שמה שחסר
לי הוא  טעם מיוחד.
הוא אינו מלוח כמו החול , אינו מר כמו פרות המדבר , אינו חמוץ
או חריף כמו דעות או מבטים שלפעמים נראים אצלנו בדיונה.
הוא מתוק.
לא סתאם מתוק -צוף.
ידעתי את הצוף בעברי. צוף הפרחים הגדולים והססגוניים שפורחים
מדי פעם בנווה המדבר. צוף הפרחים שטעימתו כה משכרת , עד כי
הראש נהיה מסוחרר. אך  בטעימה השניה , הצמח כולו נעלם.
כמו פטה מורגנה.
כמו סתיו.
מבט- לא - חטוף על צמחיית המדבר הביא אותי  למסקנה שהצוף אליו
אני כה משתוקקת הוא צוף מיוחד. הצוף של הקקטוס.
איש לא ראה אותו, איש לא בטוח שהוא שם, אך מספרים, שמתחת למעטה
הקוצים, ומתחת לקליפה הקשה והמעוצבת , נמצא צוף.
יום יום הלכתי לפגוש את הקקטוס. והרי קקטוס אינו יכול ללכת
רחוק.
יום יום תלשתי ממנו קוץ אחר קוץ, בתקווה שמתחת לקוצים תתגלה
דלת פלאים, אל עולם כה מתוק , שלגימתו כדבש. מתיקות מעוררת
בחילה של ממש.
הבאתי לו מים מן האגם, והוא קיבל אותם בשתיקה , ולפעמים בחיוך.
ידעתי שאין לו צורך בהם, אךחשבתי שיועילו לו, ואולי לי ?
לשנינו.
עקרתי את הצמחים השוטים בסביבתו, ותיעבתי צמחים משתרכים ,
שניסו להגיע לרגליו.
ביקשתי מעכבר זקן, שיספר לי על הצוף, ועל  הדרך להגיע אליו.
אך הוא לא פרש בפני את המפה לדרך האבנים הצהובות, אלא רק הניע
את קצה שפתו במבע ציני ואמר שהצוף קיים באמת. או אולי בעצם לא
? הוא זקן מידי כדי לזכור.
יום יום תלשתי קוץ. ואפילו שנדקרתי. מנסה למצוא זכר לנוזל
הזה.
באחד הימים ראיתי בוהק קטן על הקקטוס. חשבתי שלרגע הגעתי אל
המטרה המיוחלת. ניתן להבין את אכזבתי כשגיליתי  שמדובר אך ורק
בהתעבויות הבוקר.
חיפשתי רמזים עד כדי שברק אחר שראיתי  שלא היה אלא משהו-
שלא-כל-כך- יפה -להגיד (שקשור בחילוף החומרים של הגמל) עורר בי
רגשות ישנים. שכבר חשבתי ששכחתי.
לא איבדתי תקווה, אף על פי שכל קוץ שעקרתי, עשה בי חור גדול פי
שלושה. גם החל להשפך, והחורים  רק הלכו והתרבו, לא הפסקתי
לנסות. ולרצות. ולהאמין.
ויום אחד, ככה פתאום , עברה ציפור קטנה וחרצה חריץ הגוץ
הקקטוס. באומץ מסוים, קירבתי את שפתי אל הנוזל הצמיג שניגר מן
הפצע.
את הטעם כמעט ולא חשתי.
כשהצוף פרץ מגופי שהיה כבר כמסננת, ונשפך על השרכים שהיו
מסביבי, הבנתי.
הבנתי שכנראה, למרות שניסיתי, הצוף הזה פשוט לא בשבילי.