נדיר לפעמים לתפוס כוס חד פעמית שנשבתה במערבולת הרוח, רוקדת
לה במישורי הגובה והאורך. היא הייתה כמו אותו ריקוד, מקסימה.
חלף שבוע מאז חזרתי מהמאסר הצבאי, במשך כל אותם ימים הסתובבתי
ללא מטרה, הלכתי בראש כפוף כאילו אני מחפש דבר מה שאבד לי.
אם הגורל שולט בנו מה הטעם לחשוב?
המקום בהחלט השתנה. ובכל זאת, בדרך מסוימת, לא השתנה כלל.
הקרניים הלוהטות של השמש צרבו, והשקט היה כה עמוק עד כי נדמה
שקירות המבנים מסביב שקועים בשינה. רוח המדבר העיפה בעדינות את
גרגירי החול כך שמעת לעת הם התנגשו בפני, אך לא מצאו אחיזה
בפני החלקות.
החללים הריקים התמלאו ביפה שבתקוות: תקוותי שלי.
צל של אנשים היה מעבר לכל פינה, חלקם מעולם לא ראיתי, וחלקם
הכירו את פניי. יתכן שראיתי אותה קודם לכן ולא שמתי לב. יתכן
גם שמעולם לא ראיתי אותה. הפעם היא השאירה רושם בל ימחה.
כשראיתי אותה היה נדמה שהכול האפיל. שנינו עמדנו בלי ניע. ואז,
בכוח שדי היה בו די כדי שאתעלף, דחף של שימור עצמי השתלט עליי.
ובאותו רגע ראיתי בענייה, על גופה המרטט, כאב שהפחיד אותי.
ראיתי טרגדיה המכסה את שנינו. צמא ורעב שלה היה כשלי. היא
הייתה בבואה שלי. התשוקה לבעול אותה נמהלה במידה שווה, ברצון
גברי לא פחות, להגן עלייה. הצורך נעלם ובמקומו באו ייסורי נפש.