ככל שעבר הזמן אני רק אהבתי אותך יותר, מפתיעה עצמי בכל פעם
מחדש, בחושבי שיותר מזה אי אפשר לאהוב ובהבנה שאני טועה שוב,
כמו נזכרת בכל פעם שאנחנו נפגשים כמה אהבה אתה ממלא בי, ומעלה
אצלי תחושת שובע מדושנת ורעב אינסופי אלייך בו זמנית.
האם אתה זוכר את אותו הערב בו הסתובבנו ברחובות עד הנץ החמה?
חזרנו ברגל מאיזו הצגה והסתובבנו כך, בנסיון נואש למצוא איזו
מאפיה פתוחה שתעלה ריחות טריים של לחם חם, עד אשר האור עלה
ותשו כוחותינו, או אז החלטנו לחזור לביתי. בדרך עברו על פנינו
זקני העיר שהשכימו קום, מקדמים פנינו בברכת "בוקר טוב" מחויכת
כזו, כאילו הכירו אותנו כל חייהם. הם היו כה מלאי מרץ, אף לא
שמץ של שינה דבק בהם, וריח של רעננות וקימת הגוף אל בוקר חדש
עלתה בהם. אני נשמתי מלוא ריאותיי את הבוקר ההוא ברחוב המתעורר
ומי שהביט בי אז יכול היה לראות בעייני שהיה לי הכל.
הרחוב היה מנומנם וכן אנחנו, עינינו מאיימות לסגור תריסיהן,
ואף ברגע מסוים העייפות כמעט וגברה על שנינו. הרגע ההוא היה
הרגע בו נכנסנו לחצר-בית שדמתה לחצר ביתי, וכבר התחלנו עולים
במדרגות לכיוון הדירה שבקומה השנייה, או אז הבחנתי בדבר מה
שונה, חדר המדרגות נראה היה מאובק משהו, כאילו איש לא טרח
לנקותו שנים, ופינות המדרגות העלו קורי עכביש, ובכלל המקום
כולו נראה מוזנח מאוד. למרות כל אלו תחושת ביתיות אפפה אותי
למראה המקום, ומחשבה משונה עלתה בי אז - מעין רצון עז לגור עמך
באחד החדרים הצפופים השוכנים במעלה המדרגות הישנות האלו, בחדר
קטן שקירותיו חמים ומיטה זוגית ניצבת באחת מפינותיו, והוא אפוף
כולו ריחות תבשילים ונוצות כריות ובקרים חייכניים, קולות צחוק
עולים ממנו וקשקוש ספלים, קרניים רכות חודרות דרך אחד
מחלונותיו, משרטטות ציורי קיר בצבעי הקשת, וגם כאשר אין בו איש
נדמה כי הוא מלא חיים. דווקא הרגע ההוא, בו אחזה בי העייפות
הזו, האינסופית, וחשק עז להניח ראש על כרית עלה בי, מכל הרגעים
דווקא אז ידעתי בבירור שהנה אני כבר חושקת בחדר שיהיה רק
שלנו.
בסופו של דבר הגענו לביתי, התריסים בחדרי עוד היו מוגפים מליל
אמש ובכל זאת יכולתי לשמוע את היונים ההומות מבין צמרות העצים,
וכמו תמיד, גם הפעם המייתן העלתה בי צחוק.
אתה היית עייף מאוד ונשכבת על הגב, ותוך רגעים ספורים מצאתיך
ישן במיטתי.
בתחילה נמנמת ונראית כך, חצי ישן חצי ער, נתפס בהזיות, מקשיב
לדבריי אך משיב רק בנהמות סתומות, שיערך נח על הכרית במעין
רכות ריחנית, ריח שמפו עלה ממנו, ואני שלחתי יד וליטפתי לך את
השיער כמו שמלטפים ילד יקר ואהבתי אותך אז, באותה העת, כמו שלא
אהבתי מעולם. היה בך משהו כן אשר היה כובש ומתמסר באחת, הייתה
בך איזו נוכחות משרה שלווה, ולא ידעתי כיצד להסביר זאת, אך
באותה העת חשתי מוצפת, כמו איזה חום עטף אותי מבחוץ ומילא אותי
מבפנים, וכל דבר אחר התרחק והתעמעם עד אשר לא נותרה אף תחושה
מלבד התחושה הזו, המחויכת, כמו כל ייעודי היה הגשמת הרגע
המופלא הזה, וידעתי שזהו האושר, ידעתי אותו בפעם הראשונה בחיי
והיה לי כל-כך טוב שלא ידעתי מה לעשות עם זה, כיצד לנהוג באושר
הזה, במצבים קשים ידעתי במדויק כיצד נוהגים, אך כיצד לנהוג
בגוש אושר מציף כזה שפותח את ברזי העיניים לא היה לי מושג.
אחר-כך אתה נתפסת בשינה עמוקה, ואני נשארתי עוד זמן מה להביט
בך כך, שפתייך קראו אלי אף משנתך, ריח גוף ישן עלה ממך ואף
בגדייך נדמו כבדים יותר... ואולי אף אני נעשיתי כבדה, כיוון
שרק הנחתי ראש על חזך וכבר מצאתי עצמי נרדמת בחיקך.
כמה ששנאתי חורף, את החורף ההוא דווקא אהבתי, הייתה בו חמימות
שונה שעד אז לא הכרתי, היה בו אותנו, הולכים מחובקים ברחובות
מוכי גשמים וסופות עזות תחת מטרייה אחת, קלישאתי ככל שהדבר
נשמע, אוחזים זה בזה כמפחדים לאבד איש את רעהו, וכל אחד מאתנו
חצי רטוב כי הגשם תמיד עושה דווקא ויורד באלכסון, לא משנה עד
כמה גדולה תהיה המטרייה. האף שלי היה מאדים מקור ופעם אחת כמעט
שעפנו ברוח המשוגעת הזו, אך כל אלו לא שינו לנו דבר, שתקנו או
צחקנו והיינו מחפשים אחר מקום שקט ואינטימי לשבת בו, חמים
ועוטף, עם שולחנות ישנים מעץ ומשהו אותנטי באוויר, אורות
עמומים ונרות שיאירו בנו חלקים מסוימים. היינו נכנסים פנימה
ומפשירים לאט, מתיישבים לשולחן ומתמלאים בחמימות המתקתקה של
המקום, ואני הייתי מפתיעה אותך בכל פעם מחדש, שולפת מהתיק שיר
חדש שכתבתי עליך ואתה היית קורא ומחריש, עינייך נובעות אליי
מילים אילמות. בתחילה לא ידעתי מה פשר השתיקות האלו שלך והייתי
מנסה להוציא ממך תגובה בכוח, עד אשר הבנתי שאתה אינך אדם של
מילים, שהן חד סטריות אצלך, חודרות פנימה ומחלחלות לך אל תוך
הלב, מתמקמות באחד החדרים הפועמים האלו, ולא יוצאות משם עוד.
וברגע של שפל נמאס לי לפתע מהשירים הללו, שהיה בהם משהו חוזר
ונשנה. ורציתי לכתוב אז סיפור, במילים מתפנקות ושורות מתפתלות,
אולי על הפעם ההיא, כשבאתי לביתך, בחוץ השתוללה סופה, ובמקרר
מצאתי מציצה אליי שמנת, מזמינה וקורצת. בחוץ ירד מבול "כלבים
וחתולים", כפי שעברתת מאנגלית ונורא התחשק לנו משהו מתוק אז
ירדנו לרחוב, מתעלמים ממזג האוויר הסוער שכמו לא נגע לנו.
קפצנו למכולת הקרובה בחיפוש אחר תותים, המוכר הביט בנו כאילו
היינו זוג מופרעים, כי מי יוצא בסערה כזו החוצה רק בשביל קופסת
תותים, ושנינו צחקנו בדרך חזרה כשנזכרנו במבט שהוא שלח בנו
ואני שאלתי ממתי בכלל יש תותים בחורף, הרי עונת התותים היא
בפסח, לא? והשבת, "מה לי ולעונות של תותים", ולחצת לי חזק את
היד. לביתך חזרנו ספוגי גשמים עזים וחבוטי רוחות פרצים, ובכל
זאת היינו מרוצים, כמו השלמנו איזו משימה בלתי אפשרית, השגנו
איזה משהו פלאי ונדיר, התותים האלו נראו לנו כאלו אדומים
ומזמינים ושנינו התענגנו על זיכרון טעמם בפינו, כאילו שמימינו
לא אכלנו תותים.
ובאמת כשנכנסו בדלת אחזה בנו כזו התרגשות, אתה רק נישקת אותי
כל הזמן ואני נהניתי להתגרות בך, נוגעת לא נוגעת, לא נענית
לנשיקותייך, עד אשר חשתי חשק עז עולה ממך ותשוקה גדולה אוחזת
בך ולפתע בחוץ כבר לא היה חורף. אתה עזרת לי להתקלף מכל השכבות
והמחשבות המיותרות האלו כי בפנים היה שיא הקיץ ופשטת את הסוודר
בעצמך, ואחר פתחת את המקרר ושלפת מתוכו את השמנת המתוקה ובקבוק
של יין לבן חצי יבש, בדיוק כפי שאהבתי. ובי ניקרה למראה חזך
החשוף מעין חוסר סבלנות עמומה, בעודך רוחץ את התותים, והבטתי
בך ובכל הסיטואציה הזו מהצד, מן החוץ, הידיים המקסימות שלך תחת
זרם המים החם ואתה שוטף את התותים אחד אחד, חותך ומסיר מהם את
העלים בכזו תשומת-לב, כאילו היו ילדים רכים. חזך חשוף, אפשר
היה לראות את השרירים נעים תחת עורך ואני לא יכולתי להתאפק
והעברתי יד על חזך.
כשהנחת סוף-סוף את התותים על השולחן, לאחר זמן מה שנדמה כנצח,
התגלתה לי תמונה מושלמת: צלחת בה נחים תותים רטובים ורעננים,
בקבוק יין לבן עומד לצידה ושני גביעי זכוכית מבריקים. וחשבתי
איזה יופי הכל נראה, כשבחוץ רעמים וברקים ורק שלא אתעורר עכשיו
ואגלה שזו בעצם איזו סצנה קיטשית מקומדיה אמריקאית סוחטת
דמעות, וחיבקתי אותך חזק, לוודא שאתה אמיתי. אתה, כאילו קראת
את מחשבותיי, הבטת בי ובעינייך עמד מבט של הערצה כשאמרת, "את
יודעת שאחת כמוך יכולה למצוא לה מישהו טוב יותר ממני". אני לא
האמנתי בכלל שאמרת דבר מה שטותי שכזה, היה בי כזה ביטחון שאין
בחוץ אף-אחד שמתאים לי יותר ממך, ראוי יותר, אין אדם שאוכל
לאהוב יותר ממך.