על אותו חלון, עם אותם סורגים,
עדיין מחכה לשריקתך.
לשריקה ההיא, מאותו היום, שרציתי לראותך.
באותו חדרון, בו חיכיתי רק לך,
יושבת אני, מהרהרת בשתיקה.
על אותו מרזב, בו הגשם נופל,
עלית באותה שנה כדי לתת לי מתנה.
באותו הקיץ, ששערי היה בהיר,
באותו הקיץ, שם במדרכה,
מחכה לבואך - מחכה רק לך.
אבל החלון עדיין קיים, וקיימים הסורגים.
קיים אותו חדרון, שריק מחפצים.
קיים אותו מרזב, שמלא בטל ובעלים.
קיימת אני שאוהבת אותך,
וכל רצוני הוא רק עוד שריקה.
רק אתה לא קיים, לא נמצא שם, לעולם.
אדיש לשנים, לעונות שחולפות,
להבעות פני, שהולכות ומשתנות.
אדיש לאהבתי שלא נפסקה, אדיש לי,
אותך היייתי אמורה למלא בשמחה.