את מלטפת את כתפי בעדינות ומחכה שדמעותיי ירקדו על הלחיים שלי
ושלך. פעם אמרת לי שזה עוד אחד מכל עשרות חלומותייך. כשהפלתי
כוכב בשמיים בשבילך, סביבו הנוצצים שלך מרקדים, ביקשת שנבכה
ביחד עד שייגמרו דמעותינו.
בכל מילה שלך נדהמתי מחדש עד כמה את למדת להיות דומה לי, או
אני לך. זה כאילו יצרת לי עוד אחת ממני ועל הקרסול שלך הטבעת
את שמך במקום את שמי, כחתימה.
בכל ליל שבו התהפכתי במיטתי סבלת שעות על בכי במקומי, ואני
תמיד הייתי זו שצחקה וחייכה במקומך בימים. בפורים, כשלבשת לך
שני עיגולים צהובים מחייכים וחילקת סמיילים לעוברים ושבים,
ידעתי שהשאלת מארוני את התחפושת האהובה עליי. רק מזל שהחזרת
אותה לפני שפג תוקפה, ועוד יכולתי להשתמש בה.
לא אשכח את החיוך הראשון שמשכת על שפתייך, כאודם שחור של האפר
שלי, במיוחד בשבילי. גם לא את הרגעים בהם ליטפת את לבי במילים
יפות וחיבקת אותו באהבה.

לקחתי מחט וחרטתי את כל אותיות שמך על עורי כדי שלא אשכח לעולם
את הבטחתי.

את בוכה עכשיו, בדמעות שלעולם לא ירקדו את ריקוד הסולו שלך
ביציאה מקדקודי עיניי.
קיוויתי שרק פעם אחת אוכל להיות קצת רגשנית בשבילך, ולמלא את
משאלת העצב שלך כפי שהכתבת לי. אך הכוכב נפל לפני שנים רבות,
והקבר שלי חוצץ בין טווח ראייתך לבין דמעותיי, הרוקדות ריקוד
אוהב במיוחד בשבילך.