את לעולם לא תביני למה התכוונתי כשאמרתי את אותם הדברים.
לא תביני מה זה לרוץ, לשגשג וליפול על רגלייך בנקודת השיא.
לשמור את דמעותייך מאחורי קדקודי עינייך.
לעולם לא תביני מה זה לצרוח בשקט הכי גדול, שכולם מכתיבים לך,
את הצרחה הכי שקטה שלך.
לעולם לא תביני איך זה להישבר עד לשד עצמותייך מאשליות מתוקות
של ילדות. לרצות להשחית את עצמך עוד ועוד ועוד, עד שתיכנעי
לכאב ותרגישי בו.
לעולם לא תביני איך ההרגשה ללבוש אותך מדי בוקר על פניי,
ולהידמות לך כל כך עד שלא ירגישו בהבדל בין האתמול להיום.
לעולם לא תביני את ערמות האיפור שלי על קרחות יערותיי, המפחדות
שיבוא הגשם שישבור את גזעיהן עד לבסיסם.

הכיתי אותך ושברתי את דמותך לרסיסי שנאה, בתקווה שייעלמו
מעיניי בכל בוקר, בו שירי הציפורים העירו אותי מסיוטי
לילותיי.
בדמי שלי עטפתי את שיערך ודמעותייך ששברו כל חלק בי.
לא היה בוקר בו הבטתי ברסיסי המראה השבורה, ונעלמת מעל פניי.

חבל שלא הרגתי אותך כשעוד יכולתי.