אבל היום אני עצמתי את עיניי. הבטתי בכוכב הכתום שכבר אינו
מסנוור בקרניו אלא להפך, הערפיליות מאפשרת לזהות יציבות במבנה
העגול שלו וכך הצורות השונות נסבלות לרשתית העין. הצורות נמרחו
לרוחב האופק וקישטו את השמים בגוונים אדומים. פקחתי את עיניי
והסתכלתי מהחלון בשמש השוקעת מאחורי הבתים האפלים, שהבקיעה
לעצמה דרך מתוך הבדידות והחרדה. היום סוף סוף ראיתי אותה שוב!
האין זה רצון אלוהים?
במשך כל חיי שכחתי נשים שהכרתי... ידעתי שלעולם לא אראה אותן
שוב, ולא בזבזתי זמן במחשבה עליהן. אבל למרות הכול אני זוכר
אותה, ובכל פעם שחשבתי עלייה, התגנב ספק בליבי וחשבתי שאולי לא
קרה הדבר מעולם. האם אכן היה לי רגע קסום כזה בחיי?
לבי התקשח כיוון שלא היה לי כלפי מי לבטא רגש, אבל המראה שלה
נחרט במוחי. עד היום, ההיזכרות במראה שלה, בקווים של גופה,
מסעירה אותי. המראה שלה גירה אותי אינספור פעמים, העיר בי
תשוקה. כל זה נפל עלי כמו אונס. לא היה לי אומץ להתמודד עם זה,
אבל השפעת המראה שלה נשארה בי לעד.