אני לוקח כדור אקמול, מפורר אותו לחתיכות קטנות עם כפית. אני
לוקח טבק, וחותך אותו לחתיכות קטנות עם מספריים של ציפורניים.
את הטבק הקצוץ מעורבב עם האקמול אני מערבב ביחד, מגלגל בנייר
ריזלה, ומעשן. בזמן שאני מעשן אני נשבע שאני מסוגל לשמוע את
תאי המוח שלי נמסים, אבל לא אכפת לי. מי בכלל צריך מוח? זה
איבר בגוף שרק מפריע לחיים. אני מסוגל לשבת ככה בחדר ולהתמסטל
כל יום בזכותה של אימי היקרה, שהמשותף בין שנינו, אני חייב
לציין, היא העובדה ששנינו צורכים את הסם פראצטמול כדי להרגיש
טוב יותר. אני רק לא טורח להיות צבוע, ולקרוא לזה כאב ראש. אני
מאמין שאם אימא שלי הייתה משתמשת בטכניקה שלי, האקמול היה עוזר
לה יותר, אבל היא מהדור הישן, היא לא פתוחה לשינויים. אני
מתקשה להירדם בלילות, אז אני מסתובב בבית בין החדרים. אני יודע
שאני מפריע להם לישון, אני אפילו לא משתדל להיות בשקט. לפעמים
אני יושב צמוד לחדר שינה שלהם, ומקשיב למה שהם מדברים, או כשהם
מזדיינים, או כשהם רבים. אני בכלל לא מבין למה משפחה כזאת
קטנה, רק אני וההורים שלי, צריכים לחיות בבית כזה גדול, אבל
כשאני שואל אותם, הם אומרים לי שאני לא אהיה מצחיק, ושיש לנו
מספיק כסף להחזיק את הבית, ושאני לא אדאג. בלילה המקום הזה שהם
קוראים לו בית, הופך למין טירה כזאת, עזובה, רדופת שדים
ורוחות. אולי זה המזוכיזם שבי שמכריח אותי לצאת מהחדר ולהסתובב
בין החדרים חסרי החיים של הלילה. מזל שאימא תמיד מחזיקה במלאי
של אקמול, כך שבסופו של דבר יש גם לי ישועה אחרי לילות ארוכים
וריקים.