בוב דילן כתב פעם שהתשובה נישאת ברוח. בשבילך התשובות נישאות
רק בסערות.
העולם לגביך הוא מקום לא ברור ולא בטוח כמו קצה של קרחון שנאכל
על ידי הים וצפוי כל רגע להתמוטט וליפול ולהעלם בגלים. המוות
בשבילך הוא כמו צל, רגע אחד אתה נע והוא נע על הקיר לידך, ורגע
שני הוא לפתע על המדרכה לידך. אנשים רואים הרוג בתאונת דרכים
ושואלים "למה זה הגיע לו?" לך זה ברור: אין שום קשר. אנשים
מתים כי הם מתים. אין טוב ואין רע. אין צדק ואי צדק. אין
גהינום וגן עדן, ואין אלוהים. הכל יד המקרה, ולשאול למה אני
סובל? זה כמו לשאול למה אתמול ירד גשם? התשובה ברורה לך: ככה
בלי שום סיבה. אתה מסתכל על סיפורו של איוב בתנ"ך ואומר
שהבנאדם היה סתם אידיוט. כל אחד בעולם הזה נמצא בדיוק באותה
סיטואציה האם אבא שלך שעבר את השואה חי חיים יותר טובים מאיוב?
למי הוא צריך לבוא בטענות, לאלוהים? להיטלר? מבחינתך כל
הצדקנות הזאת חסרת טעם העולם אינו טוב ורע הוא פשוט קורה, ואו
שאתה בצד שאוכל את הקצפת של העוגה, או שמשתמשים בך בתור אמצעי
להסיק את התנור.
אתה נמצא בתחנת הרכבת הענקית שבמכרז המבורג. יש כאן 18 רציפים
וכבר מצאת איזה הוא הנכון. אתה מחכה לרכבת שתיקח אותך לבריסל.
יש לך עוד פחות משעתיים לחכות, ובינתיים אתה יושב על הספסל
מכורבל במעיל העבה שלך ומחכה. יש באוויר הקפוא תערובת של
ריחות: ריח דיזל של הקטרים ,מעורב בריח של חנות דברי המאפה,
מעורב בריח הבלמים החזק של הרכבות העוצרות, מעורב בריח השתן
שנישא מהשירותים הציבוריים הסמוכים. השעה עשר וחצי בלילה אומר
השעון המואר בספרותיו הדיגיטליות, ולך נשאר עוד כשעה וחצי עד
בוא הרכבת שתיקח אותך לבריסל. אתה פולט אד מהפה כאילו עישנת
סיגריה. עוברת במסלול האמצעי בין הרציף שלך מספר 14, לבין רציף
13 רכבת משא. אתה צופה בה: 2 קטרים שנראים כמו גוש מתכת ענק,
צבועים בצבע ירוק כחול, אתה מזהה בפס האור הכתום שיוצר הפנס
שמעליך. הם מושכים קרונות רבים. אתה מנסה לספור. עברו כבר 15
קרונות של דלק ואתה התעייפת. אתה מפסיק לספור ומסתכל בחרכים
שבין הקרונות, מה קורה ברציף 13 שבעבר השני. יושבים שם כמה
אנשים על הספסל שנראים כמו מתוך סרט ראינוע ישן ומוזר, עד
שאחרון הקרונות עובר ואז הם חוזרים להיות סתם אנשים שיושבים
ברציף שממול. אתה שוב מציץ בשעון עברו רק כחמש דקות,אתה קם
והולך לקנות כוס קפה. אתה שומע המולה ורואה שעצרה רכבת ברציף
13. זאת רכבת מקומית, אתה מזהה לפי הצבעים, היא קצרה יחסית- 10
קרונות אתה מעריך. ואחרי כ3 דקות נשמעת שריקה והרכבת מתחילה
לנוע. קודם בגלישה איטית ולאט לאט מוגבר קצב הנסיעה, וכשהקרון
האחרון חולף על פניך הוא כבר נע במהירות. מדי פעם חוזרת הדוברת
על כל מיני הודעות בגרמנית, שאתה לא מבין. אתה מסוגל לקלוט כמה
שמות של מקומות, וכמה מספרים מתוך בליל המילים שהיא מוציאה,
אבל אתה מעדיף להסתמך על הלוח שזוהר באור אדום ועדיין אומר
שהרכבת לבריסל תגיע בשעה 00:30 ותעצור ברציף 14 להפסקה בת 15
דקות. אתה שוב מציץ בשעון, עשרה לאחת עשרה. מגיע איש מבוגר.
קשה לך להחליט אם כבר עבר את גיל 60 או לא, כי גם הוא מכורבל
בתוך מעיל עבה ומנסה להתחמם בעזרת כוס קפה שכנראה קנה בחנות
דברי המאפה. אתה מסתכל עליו בגניבה שלא ישים לב, הוא עוד עלול
חס וחלילה לפתח שיחה, ואתה רק רוצה לראות איך מתנהג אירופאי
מבוגר בן 60 אולי ,שמחכה בקור מקפיא בלילה חשוך, בתחנת הרכבת
הענקית של המבורג לרכבת שאולי תיקח אותו לבריסל ואולי לא. הוא
מסתובב אליך קולט את מבטך עוד לפני שהספקת להסיר אותו ממנו,
ושואל אותך משהו בגרמנית."English only" אתה עונה. "cigarette?
"הוא שואל. "no cigarette" אתה עונה ומסובב מהר את מבטך לפני
שהוא ירצה לפתוח בסיבוב שיחות לתוך הלילה. עובר איש במדים,
כנראה מישהו מחברת הרכבות, כי אילו אינם מדי שוטר. האדם המבוגר
פונה אליו בגרמנית באיזו שאלה, האיש מנענע בראשו לשלילה והולך.
הצצה נוספת בשעון מראה לך כי השעה אחת עשרה וחמישה. אתה מרגיש
קרוע בין הרצון לקום וללכת להסתובב בתחנה ולהעביר קצת זמן,
לבין הצורך לשאת את התרמיל הכבד שניצב לידך כמו איזו מציבה
לזכרך. אתה נשאר לשבת. ברציף 13 מטאטא עכשיו עובד ניקיון את
הרצפה. אתה מסתכל איך הוא אוסף ערמות קטנות ומעמיס אותן
במקצועיות לתוך דלי ירוק גדול שיושב בתוך עגלה. אתה מסתכל על
הרצפה שמתחתיך. לאור פנס הצהוב שמאיר את הרציף אתה מזהה עטיפה
של שוקולד שזרק שם מישהו, וכרטיס רכבת שבטח כבר לא ישמש אף
אחד, ובעיקר גושי בוץ שחורים מאדמת המבורג, ואולי ממקום אחר,
שנדבקו לרגלי האנשים ובחרו ליפול דווקא כאן. אתה מוציא ספר
שנמצא בתיק הקטן שאתה נושא בנוסף לתרמיל. זהו ספר מלחמה על
תקופת מלחמת העולם הראשונה ואתה כבר באמצעו. הסיפור נוטה להיות
פילוסופי ולאחר כ3 עמודים אתה מגלה שאין לך סבלנות וריכוז
מספיקים בשביל לקרוא. אתה מכניס את הספר חזרה. מחשבות מתחילות
לרוץ בתוך ראשך. הבית החם שעזבת. האישה הילדים החברים העבודה
האם זה היה שווה? איזה מין עתיד מחכה לך? האם בגיל 20 דמיינת
שבגיל 35 תגיע למקום שבו אתה נמצא היום? אתה עוצם עיניים ונזכר
בבית שעזבת. נזכר בשלומית ובילדים, באימא שלך, במרק העוף של
יום שישי. בערב. מזכר במשחקי הכדורגל בשכונה, אז באותו המשחק
כשיצא לך ה"וולה", ומהאוויר הכנסת מ30 מטר גול, כמו רפעת טורק
בהפועל תל-אביב. נזכר במילואים- באותו שירות מילואים מוזר
בבקעה על הבט"שיות, כשפגשת את שלומית שהייתה סמב"צית בחמ"ל.
נזכר ביום שאורי נולד, שם בבית החולים כשעמדת ולא ידעת להחליט
אם אתה מת משמחה שנולד לך ילד, או מת מפחד. אתה חושב על הבית
ההוא שעזבת, מדמיין את הדרך אליו: את מעבר החצייה,את חדר
המדרגות, את הכניסה עם הקולות שבוקעים מהשכנים, את הריח של
הטיגון שעולה מהמטבח מעורב ברעש הטלוויזיה שתמיד דולקת גם כשאף
אחד אינו צופה. אתה מסוגל לדמיין את עצמך נכנס כמו אחרי יום
עבודה קשה, משתרע על הספה בסלון שלומית אומרת לך משהו אבל אתה
לא מנסה לפענח את דבריה. ואז מתחיל עוד ריב ואתה רוצה לברוח,
ואז באה ההתפייסות שבדרך כלל גם מלווה בסקס סוער לתוך הלילה.
ואתה מסוגל לדמיין את הריח של שלומית מעורב בריח הסדינים. אתה
נזכר בירח הדבש באיים של יוון כשהייתם שניכם צעירים ומטומטמים
ושיכורים מאהבה שחשבת שתמשך לנצח. אתה פוקח עיניים והשעון
שזוהר בספרותיו האדומות מגלה לך שהשעה היא אחת עשרה שלושים
וחמש. הגרמני המבוגר עדיין יושב לידך על הספסל. ונראה כאילו
הוא מנמנם. אתה מסתכל מסביב. לאט לאט מתקבצים אנשים לרציף. עוד
חמישים וחמש דקות, אתה אומר לעצמך בלב. אתה מנסה לדמיין את
השיחה המשמעותית האחרונה שקיימת. זה היה במסעדה בלייפציג. אתה
טענת בלהט שהנדודים הם הדרך ההגיונית להתמודד עם החיים הבלתי
אפשריים של המאה ה-20. אתה עוד מסוגל לשמוע את עצמך טוען בלהט
את טיעוניך. גריגורי טען שזאת בריחה מהמציאות. כשאתה יושב כאן
בשעה רבע לשתים עשרה בתחנת הרכבת של המבורג ממתין לרכבת שתגיע
כנראה בשעה שתים עשרה ושלושים ותיקח אותך לבריסל, אתה משום מה,
נוטה לקבל יותר את דעתו של גריגורי ופחות את דעתך, על אף פער
הגילים שבינכם שמגיע כמעט ל-20 שנה. מה לעשות שמעטים הם בני
גילך שמנהלים אורח חיים שבו הם עוזבים את הבית ליותר משבוע שלא
בענייני עסקים. אתה מגלה שכבר לא בילית עם חברים בני גילך כבר
הרבה מאוד זמן. אבל על מה כבר נשאר לך לדבר איתם. מבחינת חבריך
בארץ, אתה בוגד. הם אינם מסוגלים לשאת את המחשבה שבעוד הם
כבולים, אתה חופשי כפרפר. הקנאה אוכלת אותם ולכן בכל טלפון
אליהם הם נשמעים קרים וזקנים, יותר ויותר. אתה קם והולך לחנות
דברי המאפה ולא שוכח לקחת איתך את התיק הקטן, ולזרוק מבט לעבר
התרמיל שנשען על הספסל. את שולף 3 מארק וקונה כוס קפה הפוך
בכוס מקרטון, ורולדת קינמון חמה וריחנית. אתה חוזר לספסל ולוגם
קצת קפה חם, ונוגס בעוגה. הרציף מתחיל להתמלא באנשים, ואתה
נאלץ להניח רגע את כוס הקפה והעוגה על הספסל בכדי להזיז את
התרמיל כי אישה בשנות הארבעים לחייה, לפי מראה פניה, שהם הדבר
היחידי שנגלה מבעד למעיל שמסתיר כל חלק אחר מגופה, מבקשת לשבת
בקצה השני של הספסל. אתה חוזר לקפה ולעוגה. אתה חושב לרגע
שבעצם השוני העיקרי בין תחנת רכבת באירופה לבין תחנת רכבת,
נגיד, בארצות הברית או בקנדה, הם העוגות והקפה. הרציף אותו
הרציף , הרכבות אותן רכבות, ורק הקפה והעוגה. "אירופה הקלאסית"
כתוב תמיד במדריכי התיירים. שלומית תמיד ניסתה, אבל אתה לא
אהבת את העוגות שלה. "תנסי דברים פשוטים" אמרת לה תמיד, אבל
היא תמיד ניסתה להתחרות בעוגות של אימא שלך, וזהו ניסיון שמראש
נועד לכישלון. וגם כשפעם ביובל יצאה עוגה טובה ואמרת לה זאת,
היא לא האמינה לך, וחשבה שאתה אומר זאת רק כדי לעודד את רוחה.
איפה נכשלנו? אתה שואל. הרי גם אתה עם הפאטאליסטיות שלך האמנת
בקשר בינכם, האמנת בשלומית, ורצית לבנות משפחה ולגדל ילדים.
ועכשיו את ילדיך מגדל אבא אחר ואם אתה מוצא כבר מישהי לבלות
איתה כמה לילות של מאין אהבה, זאת לא שלומית. מתי, אתה שואל את
עצמך, ידעת שזה הסוף? יש המולה ברציף אתה מרים מבט ומגלה שרכבת
עצרה ברציף וגם הגברת בקצה הספסל קמה. אתה מציץ אל השעון
שמחייך אליך בספרותיו האדומות הזוהרות, ומגלה לך שהשעה שתים
עשרה ורבע. אתה מנסה לזהות האם זאת הרכבת שלך, אבל מהר מאוד
אתה מגלה שזאת רכבת לברלין, ואתה חוזר להרהוריך מבלי להיפרד
מהגברת שעלתה לרכבת ויצאה סופית מחייך. האם זה היה ביום ההוא
שבו חזרת מהעבודה ושלומית בפנים רציניות באה ואמרה שדי והיא לא
יכולה יותר, או שזה היה הרבה קודם, לאחר שגיל נולד ומצאת את
עצמך פעם אחר פעם מגיע מאוחר הביתה, כי פשוט לא היה לך הכוח
להתמודד עם הבית הלוחץ ההוא. ואולי היא מעולם בכלל לא באמת
הבינה אותך, ולא הייתה מסוגלת להתמודד עם האמת הפנימית שלך. אך
מי יכול לבוא אליה בטענות בטח לא אתה, הרי גם אתה לא ממש מסוגל
להתמודד ולהבין את האמת הפנימית שלך. ובעצם כל הנדודים האלה הם
הבריחה הבלתי אפשרית מעצמך. הרכבת לברלין עוזבת את הרציף
ומשאירה אחריה קומץ אנשים שכנראה כמוך מחכים לרכבת הגואלת
שתיקח אותם אולי לבריסל ואולי למקום אחר. אחד מהם הוא שותפך
הסמוי, הגרמני המבוגר, שעדיין מנמנם לו בלא קול על הספסל. השעה
כבר שתים עשרה עשרים וחמש, ובכל רגע, אתה מצפה תגיע הרכבת. אתה
מסתכל לעבר המסילה לקצה התחנה, לגבול האור, כדי לנסות ולראות
את אותו פנס בודד, שיבשר את בוא הרכבת. תמיד אתה תוהה האם אתה
מסתכל לעבר הצד הנכון. האם הרכבת לא תפתיע ובמקום להגיע מצפון
מזרח, תגיע מדרום מערב. הרכבת אינה מפתיעה ובשעה שתים עשרה
שלושים ושלוש בדיוק אירופאי ראוי לציון, מגיחה מכיוון צפון
מזרח, ועוצרת בחריקה. אין לך סיבה למהר. יש לך רבע שעה תמימה.
אתה מניח יד על כתפו של הגרמני שנרדם, ומצביע לכיוון הרכבת
העומדת. הוא מהנהן ודרכיכם נפרדות. אתה לוקח את התרמיל ואת
התיק, ומתחיל ללכת לאיטך לאורך הקרונות כדי להגיע לקרון 3A שבו
נמצא גם תא השינה שלך. אתה מטפס לאיטך, התרמיל משמיע קולות
אנחה כשהוא משתפשף בקירו הפנימי של הקרון, אתה מוצא את התא
הנכון, מניח את התיק על הדרגש,ומוריד את התרמיל. אתה מתיישב יש
בתא כבר אדם נוסף אתה מהנהן לא בראש ואומר "hello". הוא מניד
בראשו לשלום אתה מתיישב, מבעד לזכוכית אתה מזהה את השעון עם
ספרותיו האדומות שאומר לך שנשארו עשר דקות עד שהרכבת תעזוב את
הרציף ותיקח אותך לבריסל.
בוב דילן כתב פעם בשיר את השאלה: "איך זה להיות בלי בית של
ממש? להיות זר? לחיות כנווד?"