כל בוקר אני מגיעה למשרד; בודקת את ההודעות במשיבון, עוברת על
הדואר, מחליפה את המים של הפרחים וקוצצת מעט את הגבעולים. פעם
בשבוע אני זורקת את הזר המבאיש, הולכת לחנות הפרחים בפינה
וקונה זר חדש. אף אחד לא נכנס אף פעם למשרד שלנו, אבל יורם
מתעקש שיהיה תמיד זר של פרחים טריים בכד שעל השולחן בכניסה.
"זה צבעוני... זה מעביר מסר של אכפתיות ללקוחות" הסביר יום אחד
כשעייפתי מהטקס השבועי. "תמיד היו פרחים על השולחן הזה" הוסיף
למראה הבעת חוסר ההסכמה, ובכך חתם את הנושא. והפרחים, כאילו
הרגישו בסלידתי מההתעסקות בהם, החלו למות לעתים קרובות יותר,
לא לפני שזיהמו את מי הכד והשירו על השולחן את עליהם
המתפוררים.

לפעמים, כשחבר של יורם מגיע למשרד הוא מביא משחקי מחשב חדשים,
ואז כל הפעילות המשרדית משתתקת, ורק קולות נפץ, צפצופים ושאגות
קרב בוקעים מחדרו.                        
"אין לי זמן... יש אויבים להרוג" מחכך יורם את כפות ידיו זו
בזו ואוטם עצמו בחדר הסמוך, כשאני מנסה לעניין אותו בעבודה.
פלשתי פעם לחדרו בדיוק כשהיה עסוק בביתור גופה, שניות לאחר
הרצח.
הבטתי מהופנטת באצבעות הלפותות בעכבר, הנעות ללא רחמים.
"אתה מחוסל!" צווח יורם בהנאה אל הדמות המרוטשת שעל המסך.
"רק רציתי להודיע לך שאני יוצאת לרגע... להביא פרחים חדשים" -
ועזבתי את שדה הקטל.

"איזה פרחים עמידים במיוחד?" שאלתי  את המוכרת, שהייתה עסוקה
בעריפת כרבולותיהם של פרחים אדומים.
"מה דעתך על אלה?" שלפה זר צהוב מאחד הכדים.
"הם עמידים?" שאלתי.
"מאוד" ענתה.
"בסדר" אישרתי .
"מה גובה הכד?" נטלה מזמרה לידה והניחה בשורה את הפרחים על
השולחן המגואל בשאריותיהם של גבעולים מרוסקים ועלי כותרת
מעוכים.
"בערך ככה" הראיתי עם הידיים, והמוכרת החלה לקצוץ אותם לאורך
הרצוי.
הבטתי באצבעות המלבינות מהמאמץ ובחלקי הגבעולים המתפזרים לכל
עבר.
"לעטוף לך בנייר או בניילון?" שאלה המוכרת.
"מה?" התנערתי מהמעקב אחר אצבעותיה.
"נייר או ניילון?" הצביעה בחוסר סבלנות על הגוש הצהוב המאוגד
בחבל דק, ורק אז הבנתי שהיא מתכוונת לפרחים.

"חזרתי!" הודעתי ליורם, הנצור עדיין בחדרו, שקוע במשחק.
מילאתי את הכד במים ולקחתי מספריים כדי לגזור את החבל שהמוכרת
ליפפה סביב הגבעולים,  כשלפתע החליקו המספריים, והלהב חתך את
אצבעי.
"אייי!" קראתי בהפתעה והנחתי לפרחים להשמט מידי.
הדם זרם מהאצבע לאורך פרק היד, ואני נכנסתי לחדר של יורם, שם
מאוכסנת ערכת העזרה -הראשונה.
יורם אפילו לא הרים את מבטו מהמסך.
"יורם, איפה העזרה ראשונה?" שאלתי, משלא מצאתי את התיק הלבן
הקטן בנבירה עם יד אחת.
"מה?" יורם הרגיש בנוכחותי רק עכשיו.
על המסך התגוללו גופות מדממות ,ואיברים מרוטשים היו מפוזרים,
ופתאום התביישתי לבקש תחבושת.
"לא חשוב" עניתי ויצאתי מהחדר.
עטפתי את האצבע במגבת וזרקתי את הפרחים הטריים לפח.