יש לו מישהי אחרת. מישהי חדשה, מהעיר שלו, מהסביבה שלו,
מהחברים שלו.
יש לו מישהי אחרת. מישהי אחרת. מישהי אחרת...
אני לא מאמינה. "יש לך מישהי אחרת?" אני שואלת בידיים רועדות
ושולחת לו את ההודעה. אני מחכה כמה שניות ומקבלת הודעה קצרה,
פשוטה "כן" אני מסתחררת. אני פשוט מרגישה שאני עומדת ליפול כל
רגע ואני שונאת את ההרגשה המעצבנת הזאת. אני מקבלת עוד הודעה
ממנו "זתומרת, הייתה, לפני קצת זמן... חודש בערך, אבל זה נגמר.
סיימתי את זה אחרי כמה ימים. יולי... תסלחי לי... בבקשה"
"אוי, תודה באמת, אז בגדת בי רק כמה ימים, זה מעודד. ועוד
חיכית חודש בשביל לספר לי את זה. ועוד באייסיקיו... להתראות."

בא לי כל כך לצעוק עכשיו.
אבל אני לא יכולה, כי אני יושבת כאן באמצע הסלון, כשאבא שהרגע
חזר מהעבודה יושב ואוכל במטבח, ואמא עם הרגל הכואבת אחרי המכה
שקיבלה אתמול כשהחליקה, יושבת עם הרגל למעלה ורואה טלוויזיה.
ואחי הקטן ששוכב חדר ליד ומנסה להירדם.
אני פשוט לא יכולה.
במקום אני קמה ועוזבת הכל באמצע, את כל השיחות המעצבנות עם כל
האנשים האלה שאומרים לי כל הזמן שאיכפת להם ממני ואז הולכים
ותוקעים לי סכינים בגב או עם אלה שמנסים להסביר לי שאני לא
כמוני בזמן האחרון, אבל זה בסדר ולא נורא כי זה הכל בגלל הכלבה
ההיא וכל מה שקרה עם ההוא.
אז מצטערת, אני הולכת לקצת זמן.
אני הולכת לחדר שלי ומתלבשת, לוקחת מפתח וחוזרת לסלון, למחשב.

לאמא שלי ששואלת אותי לאן אני בדיוק הולכת בכזאת שעה (רק חמישה
לאחת עשרה אמא, תירגעי! אני אחזור...) אני עונה ש"סתם, לנקות
קצת את הראש" ושמה את עצמי ב-away באייסיקיו. "הלכתי. שוקלת
לחזור"
אני יוצאת מהבית ועוד מספיקה לשמוע את אמא שלי צועקת אחרי לאבא
שלי "משוגעת הילדה הזאת שלך". אני מנסה לחייך אבל לא מצליחה.
אני ממשיכה ללכת, בשקט, מצטערת שלא לקחתי איתי את הדיסק של
train בשביל השיר האהוב עליי.
אבל שמחה שלפחות את 'פרפר' אני זוכרת בעל פה.
אני ממשיכה ללכת, סתם בלי מטרה ושרה לעצמי את 'פרפר'.
שרה ומגרדת את פרקי היד שלי. כבר כמה זמן שיש לי מנהג מאוד
משונה ללכת ולגרד את פרק יד שמאל שלי תוך כדי שירת פרפר. משום
מה תמיד כשאני עצובה מגרד לי בפרק יד שמאל, ואם ממש פגעו בי או
שאני בדיכאון רציני, אז מגרד לי בשתי הידיים.
אני הולכת בערך חצי שעה עד שאני מגיעה למקום שלנו, לגן שלנו
שבו התנשקנו בפעם הראשונה ב- 3:14 לפנות בוקר בדיוק. פתאום
מישהו נוגע בי בגב, אני מסתובבת ורואה אותו עומד מולי, גבוה
ויותר יפה ממה שזכרתי, הרבה יותר. הוא מחייך את החיוך הנוטף
כריזמטיות שלו ואני מסתובבת חזרה ומתחילה לרוץ. אני לא מאמינה
שהוא הגיע לעיר שלי ועוד מצא אותי בה.
"יובל!!!" אני שומעת אותו צועק "עצרי!" אני שומעת ריצה מאחוריי
אבל לא מסתובבת בשביל לבדוק איפה הוא. אני רצה ימינה ונכנסת
לתוך הגן עצמו ופתאום אני מרגישה מישהו תופס אותי מאחורה, אני
נופלת על הדשא ומתחילה להיאבק ולבכות. "ששש... יולי... אל תבכי
חמודה" אני שומעת את הקול המלטף שלו ורק ממשיכה לבכות. "בבקשה
יולי שלי... את יודעת שאני לא יכול לראות אותך בוכה!"
"לא יכול לראות אותי בוכה?!? אז למה לעזאזל בגדת בי יא חתיכת
בנזונה?!" אני צועקת "אני שונאת אותך! כל כך כל כך שונאת
אותך!" אני מתחילה שוב לבכות והוא מתקרב אליי ומחבק אותי.
"תעלם!" אני לוחשת "הלוואי שתעלם!" הוא מסתכל עליי ומנשק אותי
"סליחה" הוא לוחש ואז קם מהדשא, מסתובב והולך.
"זיו..." אני לוחשת "אל תלך!" אבל הוא כבר רחוק ואני חסרת
נשימה ולא יכולה יותר לצעוק. הדמעות שלי שוב מתחילות לרדת. אני
נשכבת על הדשא ליד עץ ונרדמת.

"ילדה, ילדה! קומי!" אני שומעת קול ומתעוררת, מעליי אני רואה
גבר בן סביבות ה-50. "נרדמת" הוא אומר ואני מסתכלת עליו במבט
בוחן "כדאי שתלכי הביתה" "מה השעה?" אני שואלת "3 לפנות בוקר"
"תודה" אני אומרת וקמה "אז את הולכת הביתה? כי אם לא יש לי
מספיק מקום גם בשבילך במיטה שלי..." הוא אומר ומחייך חיוך
זדוני. אני מתחילה לרוץ לכיוון הבית שלי ופתאום נעצרת. הלב שלי
פועם במהירות ואני מסתכלת על השעון הגדול שבמרכז העיר. 3:14
לפנות בוקר. "השעה שלנו" אני לוחשת ומתחילה ללכת.
אני מגיעה הביתה ונכנסת בשקט, אמא שלי יושבת על הספה, ישנה.
אני לוקחת שמיכה שמונחת לידה ומכסה אותה והיא ישר מתעוררת
ומתיישבת. "יובל.. חמודה, בכית? מה קרה? שמעת?" היא שואלת
במהירות ומחבקת אותי.
"מה?" אני שואלת ומשתחררת מהחיבוק שלה. "על זיו, שמעת על זיו?"
היא שואלת בפנים מודאגים.
"לא. מה קרה לזיו?" אני שואלת ומתרחקת. "הוא נעלם, היום לפני
כמה דקות ההורים שלי התקשרו אליי לשאול אם הוא כאן. או יולי...
את בסדר?"
אני לא מגיבה ויוצאת מהבית בטריקת דלת.

אני לא מאמינה... אני לא מאמינה שהוא עשה את זה... הוא הבטיח
לי שהוא בחיים לא יפגע בי.
אני רצה לעבר המקום שלנו ורואה אותו יושב שם על הדשא בישיבה
מזרחית. אני מתחילה ללכת והוא רואה אותי וקם. הוא פשוט עומד שם
ואני נעצרת ומסתכלת עליו, לא זזה בעצמי. הוא מסתכל עליי ולוחש
משהו, הוא מושיט אליי פרח אדום ואני רצה אליו ומחבקת אותו.
"אני מצטער יולי..." הוא אומר "אני ממש מצטער"
"אני יודעת" אני אומרת ובוכה "אני יודעת" אני לוקחת את הפרח
ומנשקת אותו "להתראות זיו... כדאי שתחזור הביתה, ההורים שלך
כבר מתחילים לדאוג"
"אבל יולי..." הוא אומר ומסתכל עליי עם העיניים הגדולות האלה
שלו "אל תקרא לי יולי" אני אומרת ומתאמצת לא לבכות. "אל תקרא
לי יולי..."