יום אחד,
פתאום... בלי שום אזהרה מוקדמת, סימנים...
כמובן שאחר כך כולם יגידו שהם הרגישו משהו, שנפל עליהם עציץ על
הבוקר, לא יודעת...
באמצע הלילה צעדים בחדר מדרגות.
ואני כבר שנים שלא ישנה כמו שצריך, מי כבר יכול לישון עם כל
הדאגות האלו, הוא מצד שני ישן כמו קרש... שום דבר כאילו לא
מטריד אותו.
בדיוק שכבתי על השמיכה שהוא עוד לא הספיק לגנוב ממני וחשבתי אם
מחר הבנק עובד, הממזרים האלה קובעים להם שעות פעילות משלהם,
עובדים מתי שרק בא להם...
פתאום הצעדים הכבדים האלה וההתלחששויות בחדר מדרגות...
חשבתי שזה שוב פעם הבן של השכנים חזר מסטול ממסיבות הסמים שלו,
מאז שסיים בית ספר הלא יוצלח הזה רק מסתובב בכל מקום, לא עושה
כלום... רק מגיע בשעות מוזרות הביתה ומבקש כסף מהורים.
לא כמו שלנו,הוא לקח לו שבוע בדיוק להתאושש מכל החופש שנפל
עליו פתאום, ישר הוא חיפש עבודה ומצא, כמובן שמצא... מי לא
יקבל אותו... אני לא אומרת את זה מתוך גאווה אמהית, גם אחרים
כבר אמרו לי את זה... תמיד מסוגל לעשות הכל, בחיוך. ישר מצא לו
עבודה במסעדה ההיא, זאת שליד הקניון ההוא... נו, אתם יודעים...
היינו הולכים לשם "לאכול", להסתכל בגאווה אין סופית ב'ילד'
הקטן שלנו מסתובב בחליפה ועניבה ומעלה חיוך אצל כל אחד... והלב
היה מתכווץ קצת בגאווה...
ביום שבו הוא קיבל את התוצאות של הבגרויות לקחנו אותו לחגוג,
רצינו שהוא ייקח גם את הנוכחית שלו, לא זוכרת איך קראו לה אבל
הוא אמר שזאת תהיה החגיגה הפרטית שלנו, ואותה הוא כבר יזמין
בערב, לדיסקו או משהו...
אחרי כמה זמן הוא התגייס... ליחידה מובחרת כמובן... שהוא לא
יילך לקרבי? זאת אפילו לא הייתה שאלה, אני התנגדתי, רציתי
שיהיה קרוב לבית אבל איך אפשר להגיד לא למבט ההוא, זה שהוא למד
עוד בגיל שנתיים...
הם מתקרבים לדלת, מתלחששים...
האור נדלק שוב פעם, צריך להגיד משהו לועד, האור נכבה נורא מהר
בזמן האחרון... כנראה צריך להחליף נורה...
דפיקה
מזל שהם לא צלצלו, אחרת הכלבה הייתה מעירה את כל הבניין, בכל
זאת השעון ליד המיטה מראה על 2 ועשרה... בדיוק כמו אז בבית
חולים.

הוא מתעורר סוף סוף... באמת הגיע הזמן, צריך לשים חלוק, לא
כולם צריכים לראות אותי בכותונת שהוא הביא לי מלונדון, בנסיעה
המקוללת ההיא.
הוא כבר פתח את הדלת עד שאני מספיקה להתלבש. בפתח, לא ממש
בכניסה, כאילו מנסים להתחבא, לברוח חזרה, עומדים שני חיילים לא
מוכרים ודני, קצין העיר, חבר טוב שלו, שבא לפעמים להתלונן על
אשתו ולשתות בירה בשבת אחרי הצהריים על המרפסת... אני לא מתה
עליו אבל מסכן סה"כ...
את ההמשך מכירים כנראה בכל בית  ועכשיו זה הגיע גם אלינו...
דווקא הוא...
החל מאתמול גם לנו יש מישהו פרטי להיזכר בו בטקס יום הזכרון,
לעלות לחתיכת אבן שעליה חרוט שם ולהעמיד פנים שהיא אבי, במקום
ההוא עם ים האבנים וים השמות.