its been 7 houres and fifteen days since you took your love
away, הוא שר לי בחידוש המכאיב שלו לכאב של ההיא.
האפר שנופל לי מהסיגריה נשאר עודנו טרי וחם ברגע שהוא פוגע
במאפרה, מעצב את דמותו שם, בחלקו ממשיך הלאה עם הבריזה ומתפזר
ברחבי החדר.
השפתיים פתוחות לרווחה, כאילו ששאיפה מסיגריה אינה דורשת דבר
מלבד קרבתה לפה. המבט הקפוא שלי מטייל לו בחדר, מתערבל עם
הצלילים החלודים של הגיטרות שמעטרות את החלל המחניק.
המערכת כבר פועלת כל כך הרבה שעות, אותם שירים, אותם גיטרות,
אותם זכרונות. כולם עצובים, כולם, גם כשהגיטרות שמחות וקופצות
מראש הגגות, גם כשהצלילים מכוונים להדליק אש, הכל מתכווץ, הכל
נעשה קפוא ועוצר מלכת באמצע האוויר, ואז מתנפץ לאלפי חתיכות על
הרצפה בהילוך איטי.
הם שרים לי, מדברים איתי על כל הכאבים שלי, ממזרים, אם הם ידעו
וכתבו על זה שיר איך הם לא הזהירו אותי לפני, איך הם נתנו לי
ליפול.
פינק פלוייד באים ולרגע הופכים אותי מחתרתי ומיזנטרופ, ואז
מתחלף השיר ובאות הגיטרות מתחת לגשר, ואני מטה את הראש אחורה
ומקשיב לזכרונות שלי רצים ומטפטפים מתיקות על כל החזה שלי.
אני יושב כאן כבר כמה שעות, החלון פתוח במקצת ומפזר לי לפעמים
את כל הניירות הלא חשובים שבזבזו לי אלפי רגעים, אבל עדיין
מחניק. אני מסתכל על הקופסא והיא כמעט ריקה, שתי סיגריות. עיר
המלאכים שלו מסתיימת, ואני מביט על השעון ורואה את השקיעה
שוקעת גם עלי.
אני תקוע בקלישאה, לולאה מזויינת שנשבעתי לא להיות חלק ממנה.
סרט הנעורים שלי רץ מולי בפיסות וחלקים וחיוכים ישנים על הקיר,
באיזה מקרן דמיוני וישן משנות ה60 שתמיד מראים בסרטים
האמריקאיים. אולי אני משתגע, אבל באמת אני רואה את זה, פסקול
חיי אילו היה נכתב מתנגן ברקע, ואני יושב ובאפטיות מביט
ונאנח.
הנקישות המלנכוליות על ראשי משתתקות ולפתע מגיעה דמעה, מפתיעה
ומזככת, כשקול צרוד, מבעד לגיטרות המוכרות, אומר יפה שקיעת שמש
ללב עצוב.. יד רכה עוטפת את עיניי בחושך, וכשמסירה את התרכיכים
אני רואה רק אור.