פורסם ב"הורים וילדים" גליון ספטמבר 2003


מקום הבילוי הכי חשוב לאמהות בראשית דרכן היא הגינה.
שם לומדים מה באמת ילדים אחרים עושים, שם מבינים שיש משחה
מעולה לטוסיק, ושם מכירים- נו... אמהות אחרות.

כשהייתי בחודש השני להריוני, עברנו לגור בעיר קטנה הסמוכה לתל
אביב. את הדירה בחרנו בקלות. היא היתה ממוקמת מעל גינה מפוארת,
רבת עצים ומתקנים, שאליה נהרו כל אימהות הסביבה. היה לי ברור
מיד: אני עוברת לגור כאן, בגינה, כלומר בדירה, הזאת.
כנראה שהחושים שלי עבדו נכון. אין לי מושג איך ידעתי כבר אז
איזה חלק חשוב בחיים שלי תמלא הגינה, אבל ידעתי. את סוף ההריון
העברתי בעיקר בצמוד למזגן, אבל כשהייתי עוברת מדי פעם בגינה
שליד הבית, כשבטני הולכת לפני ואני מגניבה מבטים אל האימהות עם
הילדים, ניסיתי לדמיין איך זה להיות אמא. לדמיין איך זה להיות
אמא אף אחת כנראה לא יכולה, אבל לתאר לכם את חשיבות הגינה
לאמא המתחילה, את זה, איך אומרים, אני יכולה לנסות.

כל אמא מתחילה יודעת שהגינה היא המקום לרכישת חברות חדשות,
שהן, ורק הן, מסוגלות לשמוע, בארבע שיחות טלפון יומיות, מה
הילד שלך אכל לעומת מה שהוא הוציא. אם נשמע לכם שאני מזלזלת
בסוג כזה של חברות, אתם טועים. נכון שהחברה מהגינה לא תצלח
לשיחות נפש מורכבות או להכרה אמיתית בך כאדם, אבל היא מבינה
אותך הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת. היא נמצאת באותו מקום
בדיוק, ובניגוד למה שחושבים, המקום הזה הוא לא כל כך יחודי,
עד שאי אפשר לחלוק אותו עם מסעודה משדרות, רינה מארגנטינה או
ליהי מרמת אביב.
או במלים אחרות: לא משנה מה היית לפני הלידה, אחרי כמה חודשים
עם הינוקא בבית, כולנו מגיעות לאותו המקום בדיוק: מוטרפות
עייפות, חוששתו מכל משב רוח וחסרות ביטחון ברמה זו או אחרת. עם
כל הכבוד לאחות של טיפת חלב, לאמא שלך ולאמא שלו, לבן זוגך -
הגינה היא היא המקום למצוא נשים שעברו ועוברות את התהליך שאת
עוברת, גם אם נקודת המבט שלהן לא תמיד דומה לזו שלך. בלעדיהן,
את תהיי בודדה הרבה יותר. כן, זה אפשרי...

את אמהות הגינה ניתן לחלק לכמה טיפוסים עיקריים, לכל טיפוס
תכונותיו, העדפותיו ודעותיו. לא עם כולם תסתדרי, או במקרה שלי:
עם רובם לא תסתדרי, אבל נחמד לראות עם מי יש לך עסק. חשוב לי
להזהיר מראש ולומר שמדובר כאן ב"אמהות טיפוס" ולא בדמויות
ממשיות, ושאין אמא שאין בה משהו מרוב הדמויות, אם לא מכולן...

יושבות בתי הקפה
את יושבות בתי הקפה, כנגזר משמן, לא תרבו למצוא בגינה. לעיתים
מתעוררים ביושבת רגשי אשם, שנובעים ממחשבה שאולי לא טוב לו
לילד לשבת בכל בוקר שלוש שעות בעגלה, ענני קפה ומרלבורו לייט
מסביבו, ולשמוע סיפורי בגידות ועצות להבהרת גוון השיער. או אז,
מתעוררת היושבת מחרגון הקפאין שלה, אורזת את הצאצא בחליפה
אופנתית במיוחד, ומגיעה לגינה. את מבטה התועה תזהו בקלות: אין
לה מושג מה עושים עם כל המתקנים המשונים האלו בגינה. תזהו אותה
גם בשל העובדה המצערת שאתן לא נראות טוב כמוה, לא לבושות יפה
כמוה, ובכלל... היא נראית כאילו יצאה עכשיו ממספרה, ואתן...
אבל הנקמה מתוקה וקלה: הילד של יושבת בתי הקפה לא זוחל למרות
שהוא בן שנה, הוא דוחף ילדים אחרים כי אין לו מושג איך משחקים
בחברה, ונעמד פעור פה ליד כל יד מחלקת מזון, כי ארוחת עשר לא
נכנסת לתיק הזערער של אמא שלו.
יושבת בית הקפה תנסה להתחיל שיחה קלילה, אבל תשאר אדישה לנוכח
התעלמות ממנה. היא במילא לא תבוא הנה בקרוב. כי 'מה זה כל
הטינופת הזו... ואפילו אין הפוך אחד בסביבה'.

השנטיפיות
השנטיפיות אינן חדורות שלוה, כמתבקש משמן. להפך, הן אחוזות
אמוק: האם הן שולטות ברזי התיאוריה האחרונה על גידול ילדים
טבעי בהונדורס הטיבטית? האם יצליחו להנחיל לילדן את עקרונות
השלווה הקוסמית? האם הוא יצא  מגניב ופריקי כמותן, או חלילה
משעמם ובורגני?
אם נראה לכן מוזר להשתמש במושגי הצלחה ושליטה במקביל
לשנטיפיות, אינכן טועות. השנטיפית הממוצעת היא בסך הכל חניכה
נאמנה של "הזרם שמחוץ לזרם". גם שם יש כללי התנהגות מחמירים,
וגם שם יש עשי ואל תעשי. כדי להתחבר עם האם השנטיפית בגינה,
מומלץ בחום להגיע עם מנשא טבעי, רצוי בצבעי אדמה, ולהשאיר את
העגלה בבית (אז מה אם הילד שוקל שלושים קילו?). כמו כן מומלץ
להניק עד גיל ארבע וחצי ולהרבות בהכנת כריכים מחיטה מלאה
ושומשום. אם אינך מניקה, או אם ילדך לא ישן איתך ועם אביו על
מרבץ מזרונים פראי, אל תסגירי זאת, או שתנודי לעד. או לפחות עד
שתקבלי עליך את עול המצוות של דת הרצף.

האהבלות
הן עשו ילדים כי ככה צריך. את ההפריה וההריון הן עשו כמו כולן,
ברמה זו או אחרת של הצלחה. מרגע הלידה בערך, הן גמרו לעבוד.
לשחק עם הילד? למה?! האהבלה אוהבת מאוד את הילד שלה, ואין כאן
שמץ ציניות. רק מה, הידע שלה בגידול ילדים מתאים היטב למאה
שעברה. היא מקפידה להיות אמא טובה, כפי שהיא מבינה את המושג:
בכל ארוחה היא תכין לילד שלה שלוש מנות, ותהפוך את הפיטום שלו
לדת. היא תבריק את הבית בכל דקה פנוייה שיש לה,  תגהץ את
התחתונים של בעלה, ובמסגרת היותה האשה המושלמת, כמו שהיא חושבת
שהיא, היא אפילו תלך עם חמותה ("חמתה") לקניות. אבל לשחק? עם
ילד? במשחקים? מעוררי? חשיבה? מה זה?!
כך שהאהבלה הממוצעת בגינה תזוהה בקלות: הילד שלה ישב, נקי
ומסורק, בעגלה, בעוד אמו עסוקה בהפרחת מתכונים ובהנחלת רגשות
אשם לאמהות שלידה, שבבעלותן ילד פרוע שאכל במבה לצהרים.

קו המשוה - חסרות הביטחון
היא כבר זוחלת? ממתי? איזה אוברול יפה יש לו, מאיפה? וכמה הוא
נולד? ועכשיו, כמה היא שוקלת?
אנחה ועצב בעיניים. רוני שלי עוד לא זוחלת. היא גם לא אוכלת
כלום.
אל דאגה! רוני שוקלת פי אחת וחצי מהילד שלכם, והיא לא זוחלת כי
אין לה סיבה לזוז, מביאים לה הכל לידיים. זה לא שרוני חלילה
מעוכבת, זו אמא שלה עם העכבות, משוכנעת שכל תינוקות העולם יצאו
למירוץ,  ורק רוני שלה נותרה במאסף.
אמהות קו המשוה אינן אימהות רעות, חלילה, או נשים רעות, הן
פשוט חסרות ביטחון. נכון שהשאלות שלהן עלולות לגרום לחרדה
עמוקה אצל אלו בינינו שמאמינות בעין הרע (ורובנו הרי מתחילות
להאמין בה יומיים אחרי שנכנסנו להריון, טפו טפו), אבל הן
שואלות כדי לגרום לעצמן, לא לנו, להרגיש רע. תפוצות פולניה,
שאינן פוסחות על אף עדה, גורסות שאמא טובה היא אמא מודאגת, כך
שאמהות קו המשוה בסך הכך מנסות להתידד, וגם לקבל כבונוס תחושה
מעוותת של דאגה וסיפוק.

אב הגינה
אבות הגינה הם אוכלוסיה יוצאת דופן מעצם הגדרתה. נכון שלקראת
ערב הולכים האבות ומתרבים, אבל ככלל, אב בגינה הוא מצרך יוצא
דופן. אב בגינה תמיד יתנהג כמו אמא מושלמת ומתוקתקת (ראו
להלן). זה לא שזה לא אותנטי, הוא פשוט מנסה לפצות על שעות
המשרד הארוכות והלא נגמרות, ועל הימים בהם הוא רואה את התינוק
שלו לחצי שעה בבוקר ולחצי שעה בערב, במקרה הטוב. אב גינה יהיה
אתלטי, אולימפי ובלתי נלאה. את הנדנדה הוא יעיף הכי גבוה, הוא
יזחל לצד התינוק שלו באבק ויאסוף איתו נמלים. אם תקשרו איתו
שיחה, הוא יתאר הכל בצבעים מושלמים ונלהבים, כולל את אשתו. אל
תקנאו. כל אב, ולו הממוצע ביותר, יהפוך לאב גינה אולימפי ברגע
שיהיה בגינה בלעדיכן. בואו נודה בזה אחת ולתמיד: הם יודעים
לשחק הרבה יותר טוב מאיתנו.

המטפלות
המטפלות, אם לא שמתן לב, הן לא אימהות. לפחות לא של הילד בו הן
מטפלות. שמעתי אינספור סיפורים על מטפלות מופלאות, שאהבו את
הילד לפחות כאילו היה יוצא חלציהן. הדרך הטובה ביותר לזהות
מטפלת טובה היא פשוט לא לזהות אותה. אם חשבת שהמטפלת של התינוק
היא אמא שלו/ אחותו/דודה שלו, הרי שמצאת מטפלת טובה באמת. אני,
לעומת זאת, מרבה להתקל דווקא בזן המצוי של המטפלת, זה שמאופיין
בגישה טכנית לגידול תינוקות. המטפלת הטכנית ניתנת לזיהוי לפי
הקול הרם והצורמני בו היא שרה שירים לילד שמתנדנד בנדנדה, בלי
להביט בו כלל. את קשר העין, אגב, היא שומרת לרעותה שמספרת לה
על מתכון חדש למרק או על עלילות בת הדודה של השכנה שלה, ולא
לילד שעקוד מולה בעגלה, מפוטם ומשועמם. וכן, אל תספרו לה איך
לגדל ילדים. נראה אתכן כשתהיו עייפות, שחוקות וממורמרות
כמוה..

האימהות המתוקתקות
נסו, רק נסו לפתוח בשיחה עם אמא מתוקתקת. אם תאמרו משהו לא
מחייב על מזג האויר, תקבלו מיד הרצאה מקיפה על הקשר בין
טמפרטורה, מידת לחות וקרינה ולבושו של התינוק. אם תציעו לילד
של המתוקתקת במבה, תקבלו סקירה של כל אבות המזון, ולקינוח
עוגייה מקמח מלא וחרובים מרוסקים. אם תדברו על משהו שאינו קשור
דווקא בילדים, כמו מתכון, או תספורת, או עלילות הבעל, או אפילו
פוליטיקה, מיד תשלוף המתוקתקת את מתכון הפלא שלה לסלט, קארה
מדורג ("רק אצל ניסו, והוא גם יותר זול!"), בעל על ארבע ושלום
כולל במזרח התיכון.
אי- אפשר עליה, ומהר מאוד, תוך כמה שתיקות מעיקות שמשתררות
תמיד בנוכחותה, אתן מבינות שהמתוקתקת לא באה להנות, היא באה
לנצח. גם כשהיא בגינה עם צאצאיה, היא מנטלית בזירה המקצועית
אליה הורגלה ואליה היא מתגעגעת. זו לא אמא מתוקתקת, אלא עורכת
דין קרבית, זבנית שסופרת מכירות או כל מקצוע אחר, עם רמת
תחרותיות גבוהה הולמת. אולי המתוקתקת מרגישה שהיא מתבזבזת
בגינה, עם הילד שלה ועם האמהות והילדים האחרים, והיא מתגעגעת
למחוזות תחרותיים יותר. חבל, כך היא מפספסת בגדול את ההווה.

האימהות המשופשפות
"עזבי אותה, תני לה לבד", הוא מסימני ההיכר של האמא המשופשפת.
האמא המשופשפת נהנית מאוד לצפות באימהות חדשות וחרדתיות,
שמלוות כל צעד של הינוקא באישית לוחצת. המשופשפת תשב בצד, על
הספסל שבצל, עם סיגריה נונשלנטית ביד, ותנדב בשפע עצות "עזבי
אותו" לכל אמא , סבתא או מטפלת שעומדות במרחק של פחות מחמישה
מטר מהתינוק שלהן. זה לא שהיא עושה את זה ברוע, חלילה, אבל
אפשר לייחס לה שמץ ציניות, בהחלט. האמא המשופשפת, שמאחוריה
קילומטראז' ארוך של גידול ילדים היפראקטיביים, מתקשה לראות
אימהות שמתאימות את צבע העגלה לבגדי התינוק, מבלי לנדב להן מבט
חטוף על העתיד הצפוי להן. אליבא דה משופשפת, אחרי כמה שנים
וכמה ילדים, כולן תשבנה על הספסל בצל, בלי שיהיה להן מושג איפה
כרגע הילדים שלהם משחקים, ואם הם בסדר. מה שמפתיע הוא שבדרך
כלל הילדים בסדר. למעט במקרים בהם הם לא.

האמהות הנהדרות
הן יודעות לקחת מכל תיאורית גידול את מה שמתאים להן ולילד
שלהן, והן לא מרגישות שמשהו לא בסדר בזה. באופן בסיסי כיף להן
נורא להיות אמא, אבל הן לא הופכות את זה לתכלית קיומן. הילד
שלהן נורמלי בהחלט: אין לו חסכים, והוא גם לא גאון הדור, אבל
בעיניהן הוא פלא העולם השמיני. הן מסוגלות לשבת בצד ולתת לילד
שלהן להתנסות ולחקור לבד, אבל אם הוא רוצה, הן תעמודנה חצי שעה
לנדנד אותו, והן גם ישירו לו תוך כדי. יש להן המון התלבטויות
לגבי הדרך שלהן, והן שמחות לחלוק אותן איתך. לא תמיד הן
מאכילות באופן מסודר, ולפעמים ארוחת הערב של הילד היא ארטיק
שוקולד, אבל לפעמים גם משהו מושקע במיוחד. לא תמיד יש להן
סבלנות, לפעמים הן כועסות, אפילו בקול רם, אבל הן יודעות
להתעשת ולבדוק מה שלום הילד שלהן, גם מבחינה רגשית.
הכי חשוב, הן עושות הכי טוב שהן יכולות, ועוד קצת. בקיצור,
בדיוק כמונו.. מה, לא?