פורסם ב"הורים וילדים" גליון מרץ  2004


אפתח בגילוי מסעיר: עד כיתה ו' לא ידעתי מאיזו עדה אני. התמזל
מזלי לגדול במקום בו לא התעסקו יותר מדי עם העניינים האלו,
ולאף אחד,  כך זה נראה לי, במבט נאיבי משהו לאחור, לא היה אכפת
מאיפה באו לארץ הסבים שלך. אני מספרת לכם את כל זה כדי להסביר
איך הגעתי מבית הספר יום אחד ושאלתי את אבא שלי מאיזו עדה
אנחנו, כי צריך להביא אוכל מסורתי לערב עדות.
אבא שלי ניסה בגבורה לשמור על תמימותי והמציא איזו עדה דמיונית
מיערות אפריקה, אבל אפילו עלי זה לא עבד. בלחץ מתון (נדנוד
מתמשך) גיליתי לראשונה שאני לא רק ישראלית, כמו שסברתי, אלא
חצי הונגריה וחצי פולניה, עם רמזים סלובקיים וליטאיים, בהתאם.
לערב העדות הבאתי גולש, כי אפילו בחוסר המודעות של אז, היתה לי
תחושה שכדאי להצניע את החלק הגפילטע פישי שבי.
עברו שנים, התגייסתי ושרתתי רחוק מהבית, ולחוסר מזלי נפלתי על
בסיס שהתנהלה בו מלחמת עדות ערה. לראשונה בחיי הייתי בחברה של
אנשים ששאלו אותי מאיזו עדה אני (שמתם לב שלאשכנזים אין זכות
לחלוקה פנימית, והם מיד מתויגים כאשכנזים בלבד? מזרח אירופה,
צפון אמריקה, מה זה כבר משנה?) ותמיד נתקפתי במבוכה כששאלו
אותי על מישהו מאיזו עדה הוא, כי אף פעם לא ידעתי לנחש, ולא
הבנתי איך מזהים. עד היום, דרך אגב, אני לא מזהה, לשמחתי
ולגאוותי.
עברו עוד כמה שנים, התחתנתי וילדתי ילד, וגיליתי שיש בכל זאת
הבדל אחד מהותי בין שתי העדות המרכזיות שלנו: היחס לעין הרע.
כמובן שמדובר כאן בהכללה, אני מקדימה ואומרת לפני שיגיעו
הריקושטים, אבל סטטיסטית, זה עדיין נכון. לא שלא תמצאו פולנים
שמפחדים מהעין, או דמשקאים שמצפצפים, ברוך השם מיזוג הגלויות
כבר עושה את שלו, אבל עדיין ניתן לראות הבדלים ביחס לנושא.
אצל הפולנים, חצי צור מחצבתי, הצורך להשוויץ בילד שלך הוא צורך
קיומי. לא משנה אם הוא טיפש, מכוער ואין לו חברים, כל השכנות
ישמעו שדניל'ה קיבל כמעט טוב מאוד בחשבון. סבתא שלי הביאה את
הצורך הזה בשוויץ למדרגה עליונה. בכל פעם בה אני נזכרת בה, אני
רואה אותה יושבת על כיסא הנדנדה שלה, הטלפון תחוב בין אוזנה
לכתפה, והיא לואטת לתוכו רכילויות מרכילויות שונות באוזני
האחיות שלה. לפעמים היא היתה משייפת צפרניים תוך כדי השיחה,
ואני לא אתפלא אם זה היה קורה בשיחות הטובות שלה, אלו שיכלה
לספר בהן על הצלחה שלנו, הנכדות, בשדה הקרב של החיים. כך
חונכתי, כך גדלתי, ובמהלך השנים אף הקפדתי להכין לה מראש,
לסבתא שלי, את החדשות הטובות, כדי שיהיה לה במה להתגאות ועם מה
לדקור בדיווחים הטלפוניים השוטפים שלה.
כל זאת רק כדי לומר שלא היה לי מושג ירוק בכל מה שנוגע לכללי
הנימוס הנוגעים למחמאות, בקרב מאמיני העין. המפגש הראשון שלי
עם כל העניין היה כשהייתי נשואה בערך שבוע, והוזמנו, אני ובעלי
שיחיה, למסיבת ברית. חלקנו שולחן עם זוג צעיר אחר, שהיה לו ילד
קטן, שובב ומקסים, שנהניתי לשחק איתו במהלך הארוחה. בין לבין
התפניתי לחלוק את רשמי עם אימו. הוא מקסים! בישרתי לה. הוא
מאוד יפה! ואיזה יופי הוא כבר מדבר! אימו של הילד לא נראתה
מרוצה מדי מהשיחה שלנו. למעשה, אני חייבת לציין בצער, ככל
שהחמאתי לו יותר כך קדרו פניה, מה שרק גרם לי לחזק את מאמצי
הנחמדות. בסוף הארוחה שררה מעלינו עננה דקה של שתיקה, וכשיצאנו
החוצה שאלתי את בעלי מה לא בסדר עם האשה הזאת. היא מפחדת מעין
הרע, הוא סח. ממה!? הזדעקתי, מעין הרע, שנה ההוא שיחיה. ואת
הבכת אותה.
הארוע הזה נחרט בזכרוני כארוע מבשר, משום שזמן קצר לאחריו
נכנסתי להריון והתחלתי להאמין בעצמי בכל מה שרק אפשר. היום,
כשגם אני אמא, אני די מתביישת מכל הסיפור. המון אמהות מרגישות
לא נוח עם מחמאות שמורעפות על הילדים שלהן, במיוחד כאלו
שנוגעות להתפתחות מהירה. לא כולנו נודה שזה קשור בפחד מהעין
(הנה, אני כבר מתקשה לכתוב את השם המלא. נעבור ל-ע', ברשותכם),
אבל מיטב האמהות, בלי שמות, יעדיפו לקרוא לפרי בטנן האהוב
בשמות מטעים כמו קופיקו, נזק, נודניק וכו', רק ליתר ביטחון.
במהלך חודשי ההריון עדיין לא נכנסתי ממש לנבכי העסק, והסתפקתי
בקנייתה של חמסה קטנטונת כקישוט לעגלה. למרות שסיגלתי לי את
מנהג הטפו טפו לפני ואחרי כל בדיקה אצל הרופא, הלכתי בחודש
השמיני וקניתי לי הביתה, לפני מועד הלידה, את כל הרהיטים
והבגדים, מה שקרוי אצלנו ההרות "חבילת לידה". אנחנו לא גרים
ליד ההורים, ולא היה מי שיבוא לסדר את כל הקניות אחרי הלידה.
גם אם היינו קרובים, לא הייתי מעלה בדעתי ללכת וללדת (טפו טפו)
כשהכל עוד לא מסודר ומכובס. כך ביליתי לי את החודש התשיעי
כשאני מכבסת, מקפלת, תולה חמסות על העגלה ובאופן כללי עושה
חיים משוגעים. רק מאוחר יותר נודע לי שחמותי היקרה העבירה את
אותו החודש בדיוק כשהיא לא ישנה בלילה מרוב דאגה וצער. לא היה
לה נעים לומר לנו משהו, אז זה נודע לנו רק בדיעבד, אבל כשיורשת
העצר נולדה, היא התגברה על הלא נעים ולימדה אותי את הכללים.
למרות שסיגלתי אותם לעצמי ברצון, ללא טיפת ציניות, אני חייבת
להודות בצער שאין לי היכולת להתמחות בהם. כפי שציינתי קודם
לכן, למאמינים יש כללי נימוס משלהם, ומי שנכנס בקהלם בגיל
מאוחר לא תמיד מצליח לשמור עליהם. לדוגמא, ההבדל בין חמסה
לחמוסה. חמסה, חוץ מהסמל עצמו, אומרים כנגד מי שחוששים שהוא
מביא את ה-ע'. על מי שרוצים לשמור אומרים חמוסה, ולא חמסה.
עכשיו, תתארו לעצמכם טעות קטנה תמימה שבגינה אומרים על מישהו
חמסה ולא חמוסה... לא נעים. ויש את הענין של מול מי מותר לעשות
חמוסה. אם סבתא של הילד שלך מספרת לך כמה הוא גדול וחכם, זה לא
רק בסדר, זה רצוי ומחויב המציאות שתגיד על הילד חמוסה (ותפרוש
חמש אצבעות על הראש הקטן שלו). אבל אם אדם זר יתן מחמאה ואתה
תחמס כתגובה... ויי ויי, אין עלבון גדול יותר. וחמסה, איפה
צריך לתלות אותה? על העגלה? על המיטה? על הילד? ובבית, חמסה
בפתח עלולה להעליב אורחים, ידעתם? הכי טוב, לדעתי, להחביא את
החמסות, כי ככה הן עובדות בשושו.
אצלנו במשפחה הגענו לאיזשהו סטטוס קוו. הסבתא ההונגריה של הבת
שלי מספרת לה כמה היא יפה, והסבתא הטורקיה קוראת לה בחיבה
מכוערת. אני ככלל סיגלתי לי וריאציה פרטית של אמונה הגורסת שמי
שלא רואה את ה-ע', ה-ע' לא תראה אותו בחזרה, אבל ליתר ביטחון
תדעו שהבת שלי לא ישנה אף פעם לילה שלם, כי אם אני אגיד שכן,
היא ישר תתעורר כל שעה, טפו טפו חמסה חמסה.