תגידי לי אמא, איך את חיה עם עצמך?
את זוכרת בכלל אותי, את הבת שלך?
כשהייתי קטנה חשבתי שאת הכל. שאין יותר טוב ממך ושאת מושלמת.
כל כיתה ג' חסכתי אגורה על אגורה כדי לקנות לך שעון מטוטלת
ביומולדת, כי נורא רצית. וכשקניתי לך אותו הייתי המאושרת
באדם.
אחרי שבועיים נגמרו לו הבטריות ואת הכנסת אותו למגירה להעלות
אבק.
גם כשחשבתי בכיתה ו' שאני מתאהבת בפעם הראשונה סיפרתי לך. את
היית כל יכולה. סופראמא.
עכשיו, אני כבר מבינה יותר טוב את המצב.
עכשיו אני רואה אותך כמו שאת. שפוטה של אדם שאני שונאת. לא
אישה בפני עצמך. תמיד חשבתי שאת חזקה. והיום - היום - את יודעת
מה המאכל האהוב עלי? מה הצבע האהוב עלי?(לא, לא שחור!) את
יודעת עם מי ומתי התנשקתי לראשונה? עם מי איבדתי את הבתולים?
את יודעת איך אני מרוויחה את הכסף שלי? או איך הלך לי בבגרויות
השנה?
את לא השתנית.
את תמיד הייתי כזאת. אישה נתלית, מנוצלת, חתיכת קורבן.
זו אני שהשתנתה.
זו אני שרואה דברים בבהירות היום.
את אהבת אותי כשלא היה לי אופי, כשפחדתי מהשוני שבי ומהכוח
שבי. את אהבת אותי כשהייתי כל מה שרצית שאני אהיה.
ועכשיו אני אדם בפני עצמי. חזרה בדרך כלל ולפעמים נשברת, אבל
עדיין מחזיקה את עצמי נפשית, וחלקית כלכלית, עד שאני כבר לא
אהיה קטינה.

למרות הכל יש לי על מה להודות לך.
אחרי צפייה ארוכת שנים למדתי ממך איך אסור לי להיות. כמה שאסור
לי להיות נרגנת ופחדנית, כמה שאסור לי לחפש משענת. למדתי כמה
אסור לי לשבת בסטטיות כשכולם מסביבי מתפתחים ולומדים דברים
חדשים. למדתי שהזרם המרכזי והישן הוא לא בהכרח הזרם הנכון.

אני חייבת לך, אמא, תודה. תודה על שלימדת אותי לא להיות כמוך.