ואני כל-כך מפחדת לראות עוד שיר שכתבת עליי...
ולמרות זאת בכל יום בודקת אם יש שינויים.
אני לא מתקשרת כדי לא לשמוע אותך כועס,
אבל קוראת את השירים שלך שלא ניתן להבין מהם שום דבר אחר.

מחכה לראות את השיר שתגיד בו: "תתקשרי כבר, אני עדיין אוהב".
אבל כנראה שהפרסום שלו עדיין מתעכב...

ובכל פעם שאני במחשב,
ואני רואה שגם אתה מחובר, אני כל-כך מתאפקת.
רוצה לשלוח לך איזה: "היי"...
אבל מפחדת שלא תגיב.

ואת הטלפון שלך אני עדיין זוכרת,
טוב - תמיד הייתי טובה במספרים.
גם את תאריך הלידה שלך עדיין לא שכחתי.
וגם לא את התאריך שבו התחלנו לצאת.

ובכל לילה לפני שאני נרדמת אתה שם - במחשבות.
ובכל בוקר כשאני מתעוררת אתה בדיוק באותה הזווית שבה השארתי
אותך כשנרדמתי.

לא מפסיקה לחשוב "מה אם היינו ביחד".
בכל רגע אפשרי - מדמיינת מה היינו עושים עכשיו.

בטח עכשיו היינו יושבים אצלך,
מסתכלים אחד לשני בעיניים עד שזה כבר היה כואב
ולא מפסיקים לצחוק.

ואז השאלות שוב עולות...
למה זה קרה? איך הגענו למצב הזה בכלל?
למה אנחנו לא ביחד???

ואז אני נזכרת... הכל בגלל ההחלטות שלקחתי.

אז למה אתה עדיין בראש שלי?!