הזרימה שלי בשעון החול הזה כאילו עמדה מלכת. השמים הראו
והכוכבים השקיטו את הדממה שיצרה עצירת העולם. ואת התהלכת
באלגנטיות בלתי נשלטת, אף פתטית הייתי אומרת. הם הובילו אותך
מעצמן, כאילו נשלחת ע"י האלוהים הקיים בדמיונות, להוציא לפועל
את החזונות.
וכל פיסת רוח, או שריקה ממוקד לא מוגדר, לא הוציאך מכלייך ולו
לשניה שהייתה הופכת אותך לאנושית. וחורף, וקר כאן, ודמות שחורה
עטופה במגבת צועדת לעברך. הכיצד יכול הדבר להתאמת? העולם עצר
מלכת, אין איש שבכוחו לנוע, מלבדך. וניצוץ של הבנה ניצת במוחך
השלו, זאת את. פנים מול פנים את, ועצמך. ואיך את נזכרת שהתעטפת
במגבת שחורה לאחר מקלחת שורפת, לאחר מלחמה בגוש שיער שצמח על
ראשך המקריח. ואת מושיטה את ידך אליה, ונוגעת אט אט בתווי פניה
המשורטטים, או שמה בתווי פנייך.
חותמת את פיה בנשיקה ענוגה, ומסתכלת אל ענייה העמוקות, מאיימות
להטביעך בשצף של כחול כהה. אך אלה ענייך שלך, או בעצם שלה,
אינך יודעת, אתן כל כך דומות, אותה אחת.
בעוד את מעלעלת בעיתון שהוצא לאור לפני שבוע, כי הדוור כמו
העולם קפא. היא שוכבת לה במיטתך, ואת? את מרטיבה את ראש הממשלה
המודפס בדמעות.
ועכשיו את מחזירה את היד ששלחת, למרות שהסקת שהיא תעלם, היא
נשארת. ורוח מהחלון מלטפת, או שהיא פרי דמיונך, כי גם היא חשקה
בעצירה העולמית הזו.
והזרימה שלי בשעון החול הזה עדיין תקועה בין הלמעלה ללמטה, בין
מציאות לדמיון, בין כתיבה לכשרון.