היא מגלגלת חבלים סביב גופה ומנסה לקשור את עצמה, הכי חזק
הפעם, הרבה יותר חזק מהפעם האחרונה, אז הם הצליחו להתיר אותם
ממנה, בקושי רב, אבל הצליחו.
הפעם, הא הא, הם בחיים, אבל בחיים לא יצליחו.
ואז היא תישאר כל הזמן ככה בחבלים מגולגלים. היא מצאה אותם
בשירותים של ההורים, כן, איך שאבא הלך לעזור לאמא להרים את
המוצרים שקנתה התגנבתי לשירותים שלהם, שם הם החביאו את החבלים
היום. לקחתי אותם, צריך לקשור מהר, מהר לפני שהם יחזרו, זהו
ככה עוד סיבוב ועוד אחד.
הם יחזרו ויראו אותי קשורה ואז הם יעזבו אותי בשקט, אבא יכנס
יחד עם אמא למטבח ואז הם יתלחשו... את רואה היא בשקט עכשיו,
היא הבינה בדיוק מה ביקשנו ממנה לעשות.
ואמא תענה... כן, הייתי צריכה להקשיב לך מזמן, הייתי חוסכת
לכולנו הרבה מאוד סבל ועוגמת נפש, עכשיו היא באמת שקטה
ורגועה.
צדקת... היא תוסיף, אני התעלמתי, טוב שאתה כאן איתי ושנינו
מתמודדים איתה, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו לא היית
לידי.
המשפט השגור ביותר בפי אימי "אני לא רוצה לחשוב... היית
לידי".
כל כך הרבה פעמים היא משתמשת בו, עד כדי כך שכבר אין לו כל
משמעות בעיני אבא שלי, פעם שמעתי אותו אומר לבנימין, השכן
שלנו, אבא של טליה החברה שלי, שנמאס לו ממנה ומהמשפט המעצבן
הזה שלה.
זהו, ככה, עכשיו את קצה החבל אני אחזיק חזק חזק בשיניים, ועל
הקצה השני אני דורכת, בחיים הם לא יצליחו להתיר את הקשר הזה.
אני שומעת אותם מתקרבים ואת רעש השקיות המתרשרשות זו בזו, ואני
יכולה לתאר את הצליעה של אבא שלי כאשר הוא עמוס בשקיות וסלים
ויד שמאל, החלשה שלו, משעינה את כל השקיות על רגל שמאל, שבכל
צעד שלה היא דוחפת את המצרכים קדימה עוד ועוד, עד לפתח הדלת.
מעניין, למה הם רוצים שאני אהיה קשורה? ובכל זאת בכל פעם שאני
קשורה הם נלחמים איתי כדי להתיר את הקשרים ולהעלים את החבלים.
אולי, אם הם באמת לא היו רוצים שאני אהיה קשורה בחבלים הם לא
היו מחביאים אותם, הם פשוט היו זורקים אותם, או לפחות בכל פעם
שנהרסים החבלים שהשתמשתי בהם הם לא היו קונים חדשים.
שוב ושוב הם קונים חדשים, אפילו בכל מיני צבעים וגדלים וכל
מיני עטיפות מצחיקות עם ציורים עליהם.
הדלת נפתחת אמא שלי נכנסת ראשונה ואבא כפי שתארתי, לא מאכזב,
צפוי וגלוי, לא משאיר מקום להפתעות.
מרימים את הראש שניהם יחד, מביטים בי, מניחים את השקיות עם
המוצרים בו במקום, רצים אליי שניהם. אבא מרים אותי ואמא משחררת
את החבלים שאני דרכתי עליהם, בו בזמן אבא מניף אותי ומוריד
אותי, מניף ומוריד ואני צוחקת וצוחקת והם קורעים, ממש קורעים
מעליי את החבלים. אבא מוריד אותי, פותח את פי בעזרת לחיצה על
הלחיים ומשחרר את קצה החבל שאחזתי בשיניים, אחזתי כל כך חזק
אבל זה שוב לא עזר לי מול כוחו הרב של אבי.
ואני צוחקת וצוחקת והם קורעים ומתירים אותי מהחבלים.
עוברות שניות רבות של שקט ואני יכולה לשמוע את אבא אומר לאמא:
"היא עוד קטנה, זה עוד יפסק אל תדאגי", הוא מרגיע.
עכשיו אני גדולה ומזמן הפסקתי לקשור את עצמי בחבלים, אפילו
למדתי מספר לא קטן של דברים בחיים, שלושה מהם קשורים לחבלים
שלי, היום אני יודעת שהם באמת לא רצו שאני אקשור את עצמי
לחבלים. הם רצו ועדיין רוצים שאני אהיה קשורה, אבל אליהם ולא
לחבלים.
היום אני גם יודעת שאני קשרתי את עצמי כי כך החלטתי לקבל את
תשומת הלב שלהם.
היום אני גם יודעת למה הם הסתירו את החבלים בשירותים ולא בכל
מקום אחר ואפילו למה עד היום הם קונים חבלים בכל מיני צבעים עם
עטיפות מצחיקות, הלא איפה אפשר להניח את נייר הטואלט אם לא
בשירותים.
אני מתגעגעת מאוד מתגעגעת לימים שאבא ואמא היו מניפים אותי
למעלה ומדגדגים אותי וקורעים ממני את גליל הנייר שעטפתי את
עצמי בו.
מוקדש ל.... כדי להפיל לך את האסימון. |