בוקר מזהיב את מגידו מלטף,
ואור של אביב את הבר שוטף.
השדה הפרוש מכוסה בשניה,
ועלי עלעלים עוד הטל מנטף.

כלניות מתנקדות ברחבי עשבייה,
מתנשאות מזדקפות כבשיר הודיה,
מביטות אל שמים וחופשות כרוב שעף
את הטל תוך כדי שוקקות בשתיה.

ויש שסופקות מיד כף אלי כף
ויש מתייאשות שקונחות את האף,
אך יש גם חולמות שתשורנה לרקיע,
ולא פוסקות מלקוות אל הנכסף.

הצבעים העזים הם כבליל שמריע.
מהביט בהם, גדולה החכמה שתפציע.
ורק החולמות המתעקשות ללא דום,
הן היחידות שתיטיבנה להגיע.

לבן וסגול וורוד ואדום,
כולן שוות בפני החלום,
אך מי שתאבה ותמתח גבעולה,
תזהיר ותצליח או תקרע לתהום.



הערה: מגידו היא אתר כלניות מרהיב, ואין הכוונה בשיר לכל מיני
רעיונות נוצריים-ישועיים כאלו ואחרים הקשורים בקרב דמיוני
שאמור להתרחש במגידו ומכונה "ארמגדון".