מריאל היססה רק לשנייה לפני שדחפה את דלת הקליניקה ויטליוס
וחדרה פנימה. כלפי חוץ לא היה דבר שיסגיר את הקליניקה או את
מטרותיה או אפילו את העובדה שהיתה אחת המשגשגות ביותר בחלק זה
של העולם המערבי. בניין משרדים אפרפר עטור חלונות זכוכית מכל
עבריו מיתמר לגובה של 70 קומות , ליתר דיוק 69 קומות - קומה 13
עדיין נעדרה מרוב הבניינים בחלק הזה של העולם. אחרי שעיניה
התרגלו לאפלולית הקרירה, נעתקה נשימתה לדקה ארוכה. פסלי שיש
מעוצבים של מלאכי תינוקות חייכניים. קופידונים עם חיצי זהב ופה
ושם תמונות של המדונה עם תינוק בזרועותיה. את החלונות החביאו
וילונות ארגמן כבדים שמנעו את כניסת אור השמש ואפשרו לתאורה
מלאכותית לשחק עם גווני השטיחים והכדים הסיניים. אפשר היה
לחשוב שאנו עדיין בשלהי המאה ה-19 או במחצית המאה העשרים לכל
היותר. אבל זאת צריך לזכור, כל המשרדים בקליניקה עוצבו בתקציבי
ענק מתוך מחשבה אחת בלבד, כיצד לשכנע את הנשים העשירות באמת
להשאיר את המרשרשים שלהן בקליניקה. מחקרי דעת קהל הוכיחו מעל
צל של ספק שדווקא לסגנון העתיק הזה השפעה מרגיעה על האישה,
בפרט אם היא רוצה פרי בטן מהסוג המשובח.

מריאל, שקראה את כל הדיווחים על בחירת התפאורה המתאימה למשרד
היוקרתי, ליתר דיוק כתבה חלק מהמאמרים האלה, חייכה. החלטה
נבונה אמרה לעצמה. אין ספק שאני טובה ומגיע לי רק הכי משובח.
בצעדים קלילים ניגשה לפקידת הקבלה ומסרה את שמה.
"יש לי פגישה," אמרה בעליזות מעושה.
"כן, אני יודעת," הנידה הפקידה בראשה. תמונתה של מריאל עלתה
והתייצבה על המסך עוד בטרם ניגשה אליה מריאל. שאלה של תזמון
ואלקטרונים, לא יותר.
"פרופסור קוטינגו ממתין לך בחדרו. קומה תשיעית," ענתה בנעימות,
"קומה תשיעית חדר 901 מיד אחרי הפינה".

"תינוק בבית... שמחה בבית," קיבלה את פניה המנגינה המוכרת,
שמלווה את תשדירי הפרסומת של הקליניקה. מריאל זינקה במעלית
המביאה אותה במהירות שיא להגשמת כל חלומותיה. אם רק אפשר היה
לדלג כך גם על תשעה חודשי הריון, היה הכל מושלם. אבל מה לא
עושים בשביל הצאצא המיועד. מריאל היססה לפני שבחרה בשם שילווה
אותה ואת הצאצא ויטוריו, אנרי, אדוארד, טוב, נחשוב על כך מאוחר
יותר.

מריאל חיפשה בעיניה את חדרו של פרופסור קוטינגו, ליבה הולם
בפראות. היא עומדת עתה לשנות את גורלה, בקבלה החלטה שהדירה
שינה מעפעפיה בחודשים האחרונים. וכל זאת בגלל חברתה הטובה
בלינדה, שסיפרה לה על הקליניקה המסוימת הזו ועל תוצאותיה. מי
היה מאמין שבלינדה, זו הפוזלת, הצליחה במכה ראשונה והיא, היא
עדיין בלי. מחקה את המחשבה מראשה ודחקה בדלת. גבר עגמומי,
בחלוק חף מקמט הקביל את פניה בחיוך מאולץ.

אחרי עשרים ושתיים דקות והסבר מפורט שלא אפשר שאלות מהסוג
שהתרוצצו במוחה, יצאה עם חבילת בדיקות ורשימת הנחיות מפורטות.
נשמע מעולה, לא צריך להתקשר לגבר מגעיל, לסבול את ריחו במשך
חודשים ארוכים, נשיקות, חיזורים. הכול כל כך מאורגן ומוסדר,
תענוג. מריאל נשמה לרווחה. מגיע לי להתרווח עכשיו. ואולי יותר
טוב לפנק את עצמי בכוסית קטנה לפני שאתעופף הביתה.

היא חצתה את המעבר בין עולם החלום לעולם המציאות ונכנסה לבר
האפלולי, מעבר לפינה. כוסית אחת הפכה לשלוש. וברביעית שוחחה עם
גבר, מודל מיושן מגודל ידיים עדוי עניבה  פרחונית בוהקת וכותנת
קצרת שרוולים. השרוול הקצר הפתיע אותה והיא צחקקה כמו תלמידת
תיכון. כשהציע לה ללוותה הביתה, הסכימה בלי להניד עפעף.

אחר כך חזרו החיים למסלולם, נסיעות עסקים לסין, הונג-קונג,
וויאטנם. ישיבות עבודה וירטואליות עד השעות הקטנות של הלילה.
באמצע עוד הספיקה לדחוף פנימה את כל הבדיקות היותר מוזרות
שניתן להמחיז, להתענות בסדרת זריקות ולהכין את הגוף החטוב ליום
הגדול. אחרי כל סיבוב בויטליוס היתה הולכת להרגיע עצמה
בכוסית בבר האפלולי, אבל לא לאורך זמן. תוך כמה שבועות הגיע
הטלפון המיוחל וקול אנונימי הזמינה לרגע היצירה. הזרע המועדף
נמצא, הגוף מוכן ומזומן וכל שהיא צריכה לעשות הוא להתייצב על
בטן ריקה ולשריין יומיים חופש. כן, אין לה מה לדאוג, אחר כך
תוכל לשוב לעבודה רגילה. לפני תחילת הטקס שאבו מגופה עוד טיפת
דם קטנטונת, ליתר בטחון.

פניו של פרופסור קוטינגו היו נפולות משהו, והווריד שברקתו
השמאלית רקד. מריאל נרעדה. רק שלא יספר לה שמצאו משהו לא תקין
בבדיקות שלה או בזרע של המיועד. אין לה כבר סבלנות. היא כבר
החלה בתהליכי הסלקציה של האופריות המתאימות לגידול הצאצא, החלה
לעבור על רשימת הגנים המועדפים, בתי הספר היוקרתיים, ליתר
בטחון רשמה את היקיר החדש גם בהארוורד וגם בייל. משום מה היתה
בטוחה שזה יהיה הוא, כמו שהזמינה. אז למה נפלו קמטיו? ומה קרה
לחיוך?

"שמעי," אמר הפרופסור בקול יבש ושטוח, ומבטו תקוע אי שם מאחור,
"אני לא יודע איך זה קרה אבל לא נוכל לבצע את ההזרעה כמובטח."
פניה של מריאל התעוותו. "למה? אבל למה דוקטור?"
"פשוט מאוד, לא שמעת בקולי ונכנסת להריון. איני יודע ממי או
מתי וזה גם לא משנה. כרגע אין מה לעשות. מובן שלא תוכלי לקבל
שום אישור על הפריה במכון שלנו. תצטרכי להסתדר לבד עם שם האב
וכולי. יום טוב."

מריאל נשארה שוכבת, מנסה לעכל את הבשורה. אז היא אימא? לא
ייתכן, כל כך מהר? ומה אם? במשרד חיכתה לה המזכירה עם מעטפה
סגורה. "הכל כאן, כל הפרטים. וכל הכסף שמגיע לך כהחזר, למעט
התשלום עבור בדיקות המעבדה, 455 אלף דולר בהמחאה חתומה על ידי
הפרופסור. יום טוב."

גם הפקידה כועסת עלי? הנצה מחשבה שדעכה במהירות ובמקומה הופיע
גל דיכאוני די מוכר - אף אחד לא אוהב אותי היום, איש לא אהב
אותי אף פעם אוי, מהר, צריך להטביע אותו במשהו, אחרת לא אוכל
להגיע מחר לעבודה. רגליה משכו אותה לבר מעבר לפינה. אחרי שלגמה
שתי כוסיות החלה לנסות לארגן את המחשבה. אז חסכתי חצי מיליון
מבלי לעשות כלום, לא רע. יש לי ילד אבל אין לו אב. זה לא טוב.
צריך למצוא לו אחד, רצוי זה שהרה אותו. ובטרם התגבשה המחשבה,
לכדי תכלית, החלה צוחקת. איפה היתה לפני שבוע כשהיתה משוכנעת
שהדרך היחידה להיכנס להריון היא להגיע למרפאה של ויטליוס?

הזמינה עוד כוסית. רוקנה אותה והתרוממה. "כמה מגיע לך?"
"תעזבי, על חשבון הבית, אה, ומישהו השאיר לך כאן מעטפה. רוצה
אותה עכשיו או קודם עוד כוסית?"
"לא, אני מוותרת, אתה בטוח שהמעטפה בשבילי? תן לי ואתעופף."
המעטפה לא היתה גדולה ומריאל ניסתה לנחש תוכנה. היא שבה
והתבוננה במעטפה, חלקה ובתולית, שום סימן מזהה.
"אתה בטוח שזה בשבילי?"
"מיליון אחוז. הוא אמר מפורשות, תן לבחורה הכי יפה בבר."
לחייה האדימו. "אתה בטח צוחק עלי, ממי המעטפה אם מותר לשאול?"
"זה מהגבר ששתית עימו כוסית אחת מיותרת בערך לפני שבועיים,
ואולי עוד כמה. זוכרת?"
מריאל גרדה את אפה, נזכרה בשרוולים קצרים, עניבה, חיוך.
"מוריי?"
"יפה. אז את זוכרת. כן, מוריי."
"והיכן הוא עכשיו? למה לא בא לשוחח עימי ישירות? למה במכתב?"
"לכי תביני ראש של גברים." צחק, "קראי את המכתב אולי תביני."
מריאל ביתקה את שולי המכתב. שלפה כמה דפים לבנים מודפסים
בצפיפות, ישרה את הדפים. "תוכל להביא לי כוס קפה הפוך עם חלב
חם והרבה קצף?"

יקירתי,
אני שמח שאת כאן, המתנתי לך.  מריאל הרימה את ראשה והתבוננה
סביב. איש לא היה בבר החשוך וברקע התנגנה מוזיקה קאמרית. מתאים
להלוויה חשבה, "תעשה טובה תחליף." רק אחרי שהחיפושיות התעוררו
לחיים, שבה לדפים.

יקירתי,
- כן, כן, אמרת זאת כבר, מה הלאה?
אין לי ספק ששמעת בעבר על מקרים של גניבת זרע. כן, הנשים הללו
שחושקות בגבר ובציוד שלו ומקיימות יחסים ללא הגנה, כדי לסחוט
אותו אחר כך, לא שיש לי משהו נגדן. אם הגבר מטומטם דיו לחגוג
ללא הגנה מגיע לו שישלם. אבל זה לא המקרה שלפנינו נכון?

אז עכשיו גם אני עשיתי משהו נבזי. אני יודע, שהיו לך תוכניות
להיכנס להריון באמצעות המכון ההוא ועוד אני יודע שהיית מוכנה
לשלם הרבה כסף בשביל זרע באיכות משופרא דשופרא, אז חסכתי לך.
ואני עכשיו האבא של הילד שמתגורר ברחמך. כן בהחלט אני האבא
ומאוד גאה בכך. איני רוצה ממך דבר, להפך, אם תרצי בשמי ואם
תרצי סיוע על מנת לתמוך בילד אני כאן.

למה עשיתי את זה? את שואלת.
כן, אני שואלת חשבה מריאל ודמעות נקוו בעיניה אותן מיהרה
למחות. מריאל לא אחת שבוכה ובטח לא בפרהסיה.

ראשית, כדי להתנקם בקליניקה ויטליוס שהרסו לי את חיי
הנישואין שלי. אה, לא שמעת את הסיפור? אז אעשה את זה קצר כי זה
לא העיקר. האישה היקרה שלי איבדה את הצפון כששמעה את הפרסומת
ופגשה חברה שהכירה, חברה שילדה גאון באמצעות החברה, והחליטה
שגם לה מגיע מחונן. אז בלי לשאול אותי, לקחה את כל החסכונות
שלנו והשקיעה אותם בחברה. ומה את חושבת קרה? אה, בן שסובל
מהמופיליה. את שומעת טוב. כן, ילד שדימם למוות בגיל שנה וקצת
אחרי ניתוח שקדים פשוט. בחברה טענו שהם לא אשמים שזה קורה.
אולי. אבל המופיליה בימינו? בהחלט רשלנות פושעת. היו לו עוד
כמה צרות, שלא תדעי, והם שילמו על כך בריבית ד'ריבית, כמעט
פשטו את הרגל כי איימתי עליהם בפרסום מחוף לחוף. אבל גם אני
הפסדתי את חיי המשפחה שלי ואת אשתי.

אז אחרי שפגשתי בך, את זוכרת, החלטתי שאני לא נותן לך לעבור את
אותו גיהינום שאנחנו עברנו, נו סרי. אז לקחתי יוזמה. וזהו. את
יכולה להצטרף אלי להרפתקה ולגדל ילד משותף שאני מבטיח לך יהיה
מוצלח מכל הבחינות - יש לי אפילו תעודות להוכיח זאת. ואת
יכולה, טוב לא נחשוב על זה עכשיו. את לא חייבת לי שום דבר,
כמובן. אבל אני מאמין בך.

מצורפות בזאת תוצאות המעבדה הרלבנטיות על מנת להוכיח לך
שכוונותיי רציניות ושאני בריא. כאמור, חשבי על הרעיון לפני
שתגידי לא ואחרי שתגמרי לכעוס עלי, זכרי את הילד הזה עשינו
בהרבה אהבה.

שלך, מוריי.

נ.ב. אם תרצי אותי השאירי הודעה אצל מקס הבר-טנדר שמתבונן בך
עכשיו מודאג.

ראשה של מריאל סחרחר. בכל חייה הבוגרים לא נתקלה בסוגיה כזו.
מישהו סידר אותה, והיא אפילו לא היה ערה כשזה קרה. אכזבה החלה
חורטת את רישומה על פניה של מריאל. לחשוב שהיא כלי שרת לנקמה
זה הדבר האחרון שהיתה רוצה לשמוע. הרבה יותר גרוע ממכשיר סתמי
לעשיית כסף קל. אבל מצד שני, עכשיו יהיה אבא שאפשר להזעיק אותו
כשצריך. ואם היא זוכרת נכון הוא דווקא גבר נאה ומתחשב והסקס
עימו היה מעולה, אם היא זוכרת נכון והיה לו זקנקן כזה מלטף ולא
דוקר ואם אינה טועה גם פתח דלתות לגברת ואולי הוא צודק, ילד
צריכים לעשות מאהבה וזה בהחלט עדיף על מבחנה. אבל מה אם זו
תהיה בת?

אז נצטרך לנסות שנית. מעניין אם למקס יש באמת מספר הטלפון שלו.