כשהגיעו מים עד רפש עצרתי, ונשמתי עמוק. יכולתי לזעוק זעקה
מרה, אבל הפעם בחרתי בשתיקה. אחר כך פיזרתי את כל המסמכים על
השולחן, דחקתי בכסא, התרוממתי באיטיות  והכרזתי, "אז אני בכל
זאת נוסעת לכנס."  איש לא התרגש במשרד ואישה לא הרימה גבה
מרוטה ככל שתהיה. "אז את נוסעת לכנס, ביג דיל." רק שושקנה שאלה
במתיקות, "לכמה זמן?" ואני בחרתי שלא לענות לה, כדי לשמור על
דריכותה. זה תמיד עושה טוב לעורה הצח.

בבית, הסתתר החוקי שלי מאחורי מחשב, מהמהם משהו לא מובן.
נאלצתי לחזור על ההודעה כמה פעמים. וסחטתי ממנו תגובה. "יופי".
אפילו לא שאל לכמה זמן, רק הוסיף אחרי רבע שעה "תביאי לי עניבה
ממרקסט אנד ספנסר." רציתי לענות לו, "למה, בשביל לתלות אותך?"
אבל בעלתי לשוני. למה לריב כשנוסעים ללונדון?  בלילה קיימנו
יחסי מין שותקים וחפוזים. אין אאוט להסתובב על הצד, נחירה. חבל
שלא תזמנתי. יכולנו לזכות בפרס בין לאומי. למחרת פגשתי את
המאהב התורן שלי. בלורית מצוחצחת (עדיין) ורכס הבטן מתרומם
לאוורר את החולצה. גם הוא לא התרגש יותר מדי. "תספיקי לחזור
לקונצרט? את זוכרת שקניתי כרטיסים לריגולטו." איזה מזל שאני
נוסעת.

לשם שינוי ארזתי מזוודה קטנה. רק שמלת נפש אחת, למזל. נעלי
ספורט בשביל ההתרוצצויות. שלושה ספרים מהמודרניים האלה, "הנערה
בעור הנמר, הגמד והקיטע. אהבה לא עושים לבד." כולם מקור. אה
ואחד באנגלית, שלא לבלוט יותר מדי בפארק. דמיינתי לי חופש
רגוע, אולי הרצאה אחת או שתיים שיהיה על מה לדווח, וההרצאה שלי
כמובן שהכנתי כבר ממזמן אז אין לי מה לדאוג והשאר חופש. אני עם
עצמי. ועצמי עם האני. מזמן לא פגשתי בה. אולי השתנתה?

המטוס, שלא כצפוי בטרום עונה, היה מלא בשחורים שהחלו את הטיסה
בהתפללויות ואחר כך שירים  "ושיבוא המשיח, ויבנה," אוף. לידי
ישבה אישה שמנה שהניקה את תינוקה שהקיא או בכה לסירוגין. חשתי
חנוקה, ידעתי אם לא ימצא פתרון יגיע עכשיו הבכי ההיסטרי. אבל
למזלי דייל נחמד, עם שרירים שלא היו מביישים את ארנולד, הציל
אותי ומצא לי מקום ליד המעבר בשורה הראשונה, לפחות  אפשר ליישר
את הרגליים ולנשום אוויר נקי. אחר כך חש נוסע אחד ברע ואחרי
שעזרתי לו והשכבתי אותו בשורה הראשונה שודרגתי למעלה כי חשבו
שמגיע לי פרס, גם אני.

התחלה גרועה חשבתי, כשפלטתי עצמי מהמטוס. לפחות מזג האוויר
בלונדון היה סביר, לא קר, לא שרב כמו בשנה שעברה. והמלון קצת
מפואר לטעמי. מלוא השטיח ילדים שהתרוצצו בין הכיסאות ו"יוסקה
תראה מה קניתי, מחר נלך לשם עוד פעם." הנחתי הכול בחדר קומה 52
ולחצתי על הדרייב החוצה. הסתובבתי קצת, קניתי לי גלידת שחיתות
והתיישבתי לי מול השמש שעומדת לשקוע. עייפות כבשה אותי ועצבות
החלה חודרת. לא הרשתי לעצמי להיכבש. בדרך חזרה ראיתי מלון קטן
חביב שלוש קומות בסך הכול. חצר קטנה עם גינה וכמה שולחנות
לארוחת בוקר. נכנסתי, בררתי וכעבור שעה כבר הייתי שם. אפילו
הצלחתי לקבל ריפן. הם נחמדים האנגלים האלה, אם רוצים. וחוץ מזה
רק עשיתי להם טובה, קיבלתי אפילו זיכוי במזומן.

התעוררתי מוקדם. בחוץ החלו ציפורי השיר להאיר את העולם ומעבר
לקיר שמעתי בכי אבל לא יכולתי לזהות באם זה גבר או אישה. אחר
כך נטרקה הדלת ושוב נשתררה דממה. הצצתי החוצה. העיר החלה
להתעורר פה ושם משאית גונחת במעלה הגבעה. ברגע שראיתי את ההולך
ורץ עם האוזניות ניתן האות. מיהרתי אחריו. אין כצעדת בוקר לשפר
את מה שהטבע קלקל.

כשחזרתי התעורר גם המלון. נכנסתי לחדר האוכל הקטן. בפינה הריחו
קפה וטוסטים. התיישבתי בפינה אבל לא הספקתי להיות לבד יותר מדי
זמן.
"אפשר להצטרף?" הרמתי את עיניי. בחור צעיר, מבנה גוף מושלם,
חיוך נבוך. יכול להיות עוד מעט הבן שלי.
"כן, למה לא שב, עוד מעט יגיע הקפה."
התיישב, שתק. לגם קפה שתק עוד קצת, ולפני שסיימתי את הקפה
השלישי שלי ואת הטוסט בריבה , כחכך בגרונו.
"את הרבה זמן, כאן בלונדון?"
"אתמול הגעתי. נחמד כאן נכון?"
"כן," אבל הכן שלו לא שכנע.

"אתה לבד כאן?" ציפיתי לשמע שהוא בקבוצה שעוד מעט תרד. שהגיע
לחגוג עם חברתו אולי שתיים. הפה שלי נפער כששמעתי את תשובתו.
"עד אתמול היינו זוג. עכשיו אני לבד. ואני, ואני איני יודע
מילה אנגלית."
בלעתי את לשוני. רציתי לשאול למה ומה וכיצד אבל התאפקתי. טרי
מדי חשבתי בלבי. להיפרד בארץ זה נורא, אבל להיפרד בלונדון זה
סוף העולם.
"אז מה התוכניות שלך?"
"חשבתי שהכי טוב לשוב הביתה, אין לי יותר מה לחפש כאן."
"גם אני כאן לבד," שלפתי מהמותן קלף. "אם תרצה, נוכל לטייל
ביחד. אני אין לי בעיה עם האנגלית, אבל אני שונאת לנהוג על צד
שמאל."

הצלחתי להוליד חיוך רפה. וכך במקום ללכת לכנס כפי שהבטחתי
לעצמי, יצאנו לבדוק את סטונהדז' ואחר כך השתכשכנו  בבאת.
הצלחתי רק לגלות את שמו אודי ואת העובדה שהוא מבאר שבע. פעם
ראשונה בחו"ל, פעם ראשונה בלונדון, אולי פעם אחרונה, לא היה
מוכן להתחייב. דווקא יודע אנגלית אבל מפחד לפתוח את הפה,
מהביישנים האלה. בצהריים כבר  חייך ולפנות ערב החלפנו בדיחות
ושרנו שירים עבריים בקולות צרודים ומזייפים. הצבע חזר ללחייו
והבלורית נשתרבבה בהתרסה. כשחזרנו אחרי ארוחת ערב כבר נקש הביג
בן חצות וחצי. ואני קצת התנדנדתי.

"אכפת לך אם אשאר בחדר שלך? אין לי כוח לויכוחים עמה."
לא הייתה לי בעיה. החדר היה מספיק גדול כדי להכיל עוד בן אדם,
אפילו גבר צעיר ששריריו בוהקים. נרדמתי כמו תינוקת עוד לפני
שראשי נגע בכרית חולמת על שרירים ועננים.

בבוקר חיפשתי את אודי. הייתה לי הרגשה שאכזבתי אותו בלילה
ואולי התפייס אחרי שנרדמתי עם חברתו עלומת השם? לא הצטרכתי
להמתין זמן רב. אודי חזר, פניו שוב נפולות, "היא עזבה," דיווח
לי  ביובש. "השאירה פתק והסתלקה מן החדר. איני יודע לאן ולמה.
לא השאירה טלפון ושום כלום, רק פתק שכתוב עליו להתראות."
שתקתי ביחד אתו לפני שהעזתי, "אז מה אתה רוצה לעשות עכשיו?"
"חשבתי לחזור ארצה, אבל אחרי היום שהיה לנו אתמול, מה דעתך
שאעבור לגור איתך? נחסוך בהוצאות ונוכל לטייל כמה שאנחנו
רוצים."

לו היה אומר משהו על חברתי הנעימה ולא על החיסכון הכספי הייתי
עוד מבינה. הרעיון עצמו לא כל כך התאים לרצון שלי בחופש. הרחק
מכל התחייבויות וגברים. אבל אני, אני נשמה טובה ומה לעשות בחור
שלא יודע אנגלית ומרוסק בגלל איזו חברה שעזבה אותו באמצע
לונדון אז שלא אאמץ אותו.

השמש קולעת צמות בשיערי  והמים מערסלים אותי קלילות. העצים
הכבדים מטילים צלליות על פני המים הצלולים. פה ושם מקפץ לו דג
ורק מרחוק מביאה הרוח קולות צחוק והמולה. נשמע כאילו מישהו
מתחתן שם במעלה הנהר. אני שוכבת על שמיכה משובצת בסירה שאודי
משיט על פני התמזה, לא רחוק מהאוניברסיטה של אוקספורד. אודי
מתאמץ להראות חזהו השזוף ולחתור אבל אינו בנוי למאמץ ממושך. אז
הוא מחנה  מתחת לענפים שמתרחצים בנהר, עוצר מוחה זיעה קלה
ונאנח.
"עבדת קשה, בוא תנוח קצת." אני זזה לפנות לו מקום.

אודי נשכב לידי ואני יכולה לחוש את נשימתו החמה על ערפי. אני
עוצמת עיני ונותנת לטלטלת הסירה לישן אותי. מאחורי מלטף אודי
את שערי וידו מטיילת על גבי באיטיות ובנעימות.  הוא מעביר ידו
על החלק הפנימי של זרועי וצמרמורת עוברת בגופי. איני זוכרת מתי
התייחסו אלי בכזו עדינות. אז אני רק מגרגרת לסמן לו שזה טוב
ואודי אפילו שאינו יודע לדבר אנגלית שוטפת יודע לקרוא את
תגובות גופי וידו יורדת עתה אל כף ידי ומטילת לה בין הכריות
ובין האצבעות. אלוהים, הוא מתנה עימי אהבים בכף ידי, חולפת
מחשבה בין אוזניי, לפני שאני מתכופפת ונושקת לו, סוחטת ממנו כל
טיפת אוויר מיותרת. אלוהים כמה שהנשיקה שלו מתוקה. ידו עתה על
שדי ועוד לפני שהוא מחנה אותה ופטמתי זקורה. אך הסירה נסחפת
ואנו נאלצים לצנן התלהבותנו ולהשקיע מאמץ על מנת לחזור  לבסיס
האם.

אנחנו לוהטים לחזור רק כדי לגלות שהחוקי שלי השאיר כמה הודעות
מודאגות. יש לי הרגשה שאם לא אחזיר לו צלצול, יגיח בטיסה הבאה.
גם האקסית של אודי השאירה הודעה, "סליחה שעזבתי האם תסלח לי?"
אני מתבוננת בפניו של אודי והוא זורק לי מבט חמקני ופתאום פורץ
בצחוק. "תעני לחוקי שלך שאת בסדר, אני אדחה קצת את שלי ובואי
לחדר."

נו באמת? מה הוא חושב לעצמו, שאני נמסה למגע של גבר כמו בת
תשחורת?

נראה אתכם במצב דומה. יש לי עשר שעות עד להרצאה שלי או לבואו
של החוקי או עד שובה של האקסית שנמצאת בצרפת. אז קדימה חופש.