תחילת השבוע - חיה ליבוביץ', בבית
החופש חם והילדים מנדנדים, רוצים ללונה-פארק. לא התלהבתי. היתה
לי צרבת לסירוגין וכאבי גב ומעת לעת כאבים ביד שמאל, ובלילות
האחרונים התעוררתי כמה פעמים עם דפיקות לב דוהרות. לא שהייתי
מודאגת, אבל גם מצב הרוח שלי היה על הקרשים בגלל יוסק'ה, החוקי
שלי. במקום עבודתו החדש החלו דיבורים על צמצומים והוא החל
להגיע מאוחר. זה כשלעצמו מספיק כדי להעכיר ולעורר מחשבות
מגונות. אבל הצאצאים נדנדו, "אימא, תיקחי אותנו, תיקחי אותנו,"
ואני הרמתי רגליים ונכנעתי. מה אני צריכה, שיזכרו איזה אימא
רעה יש להם. לפחות שיזכרו שלפעמים יש קצת דבש ועונג. הצעתי
לאחותי שתבוא איתנו עם דור ההמשך שלה, אבל כרגיל עשתה ברגע
האחרון שיטפון ונתקעתי עם שלי בלבד, בלי עזרי הוראה.
יום שני 16.26 - חיה ליבוביץ', בלונה פארק
בתחילה היה נחמד. עשינו כל מה שהילדים רצו לעשות, מתנגשות,
גלגל ענק, סירת פיראטים, נדנדות. רק לרכבת ההרים הצטרפתי ומיד
הצטערתי. כמעט הקאתי את נשמתי, הרעש החריד והחריש אותי
לסירוגין ופעימות הלב שלי הפחידו את הדרורים. אבל הילדים רצו
עוד, ואני ויתרתי. התיישבתי על ספסל ממול לחכות להם. הגבר לידי
עושה לי עיניים אבל למי יש ראש לגברים עכשיו. הכאב ביד שמאל
מתגבר, והריחות מכל עבר עושים לי רע. אני מנסה להרגיע את עצמי
שזה סתם מתח או שהרמתי משהו בעבודה, וזה יעבור. אבל הראייה
מתחילה להתערפל. ביד רועדת אני לוחצת על חיוג אוטומטי ליוסי
שלי. במקום קול יוצא לי משהו מוזר, אני מקווה שהוא שומע ומבין
לא יודעת וזהו.
16.26 - אלדד, על הספסל בלונה פארק
התיישבתי ליד בחורה צעירה, שיער ברונטי שופע וחזה שופע עוד
יותר. לא ידעתי בת כמה היא אבל חשתי כיצד אני מתעורר מהריח
המתוק שלה, אפילו שראיתי שיש עימה שני ילדים. הייתי משוכנע
שהיא הבייבי סיטר שלהם. עוד אני מתקרב אליה ומנסה לחפש את
המילה הכי מתאימה, אני שומע אותה פתאום לוחשת לטלפון, "הצילו,
אני הולכת למות, וזהו". ידה נשמטה, הטלפון נפל על הרצפה והיא
החליקה אחריו, לא בטוח אם קיבלה מכה בראש אבל גלגלה עיניים.
אפילו לא התלבטתי. הכנסתי את הנהג האוטומטי למהלך שלישי, כמו
שלמדתי פעם בקורס חובשים, השכבתי אותה על הרצפה, בדקתי
וכשראיתי שאין הכרה התחלתי מנשים אותה, אחת שתיים. מעסה את הלב
ובו זמנית מנסה להסב תשומת לב העוברים. אחת שתיים שלוש ארבע ו.
אלוהים אני נוגע בה והיד שלי על החזה שלה והשפתיים שלי על שלה.
לא להאמין ולא לחשוב. אחת שתיים שלוש ארבע חמש. אלוהים תן לי
כוח להציל אותה. כל כך יפה.
16.33 - יוסי ליבוביץ', משרד מהנדסים, תל אביב
היא צלצלה אלי לעבודה בדיוק באמצע שאני עם חגית, ככה מדברים,
היא עושה לי עיניים והבושם שלה מהבוקר משתק לי את הנשימה.
רציתי לטרוק לה את הטלפון, אבל משהו בקול שלה אמר לי היזהר,
היא עומדת לעזוב אותך או לזרוק אותך או לצעוק עליך או משהו
יותר נורא ואז לפני שהספקתי להבין משהו היא ירדה לי מהקו.
התחלתי לצעוק, "חיה ליבוביץ', חיה ליבוביץ' דברי אלי," אבל אף
אחד לא ענה. חטפתי את הטלפון של חגית ומיהרתי לצלצל לעופר וביד
השנייה מחזיק את האפרכסת לחיה וצועק, "היי חברה שלי, אשתי,
זוגתי עני לי". אבל לא היה קול, רק רעש סביבתי שלא מבין מה
קורה. חשבתי על פיגוע, חשבתי על אסון, לא יודע על מה חשבתי. גם
עופר לא ענה לי אז חייגתי למשטרה, אבל היה תפוס.
16.33:05 - חגית, משרד מהנדסים, תל אביב
ככה זה כשמתחילים עם נשואים. איך שאני מנפנפת בשערי דווקא אז
היא מתקשרת עושה הצגות וטורקת. חבל על הזמן, הזקנים האלה. מגיע
לי משהו יותר טוב. הוא בחיים לא יעזוב אותה עכשיו.
16.35:22 - עופר, על רכבת הרים, לונה פארק
היינו על הרכבת היה מפחיד איזה יופי. חבל שאימא למטה, הייתי
מרגיש קצת יותר בטוח אבל בועז אמר, "סתום, לא צריך את אימא היא
סתם מעצבנת וכועסת ושוב לא מרגישה טוב, עושה הצגות שנרחם עליה
ונהיה טובים". הזכרתי לו שבדרך כלל דווקא היא חברמנית וכיפית
יותר מהורים אחרים. לא הצלחתי לשכנע אותו והתעצבנתי, כמעט
רציתי לקפוץ מהרכבת מרוב עצבים, אבל מה אני תינוק? פתאום אני
שומע את הטלפון שלי מצלצל. לא יכולתי לענות, פחדתי שאני אפול
או שהטלפון ייפול, אז התאפקתי.
16.35:56 - חיה, על הקרקע בלונה פארק
משהו לוחץ על החזה ולא יכולה לנשום. אני טובעת וחסר לי אוויר.
אני מנסה ולא מצליחה לפקוח את העיניים בגלל הכאב הנורא שמקוויץ
לי את החזה. לא ברור לי מה קורה. היי אתם שם, שימו לב, אני
מתה. האם יצליחו להציל אותי? היד השמאלית שלי משותקת, זיעה קרה
נוטפת ממני ואני מתקשה לנשום. אני מנסה להרגיע את עצמי, הרגעי
חיים רק פעם אחת וגם מתים פעם אחת. אבל זה מפחיד אותי עוד
יותר. אני יכולה לשמוע את הדופק שלי ברקות טס במהירות של בטח
200. אני לבד. מי יעזור לי כאן? איזה טמבל אני שלקחתי את
הילדים. אני חשה את שפתיו. אולי זה המלאך הגואל? מישהו שם את
הפה שלו על הפה שלי. זה מצחיק אותי כי יש לו טעם מנטה. למלאכים
יש טעם מנטה, אולי? יוסי כמעט ולא מנשק אותי, אז לפחות ברגעי
המוות אהיה מנושקת. אל תלך, אל אלי.
16.40:02 - יוסי, משרד מהנדסים
הפאניקה מטפסת בגרון ובא לי להקיא. אשתי עם הילדים שם ומי יודע
מה קורה להם. גם במשטרה לא עונים. הטלפון של אשתי עדיין פתוח
ואני שומע צעקות. חלש לי והבן שלי לא עונה. המטומטם הזה,
כשאראה אותו אחנוק אותו ואחבק אותו וארצח אותו ואני מקווה שהוא
בסדר. הדמעות נקוות להן ואני מתבייש איך חגית מסתכלת עלי,
כאילו נפלתי מהירח. אני מזהה במבט שלה שהיא בזה לי, שאני כזה
חסר אונים ותינוק. ואני צועק לה אשתי הולכת למות בואי נלך
ללונה פארק. ועיניה מתרחבות כאילו עכשיו אני ממש יצאתי מדעתי.
אני ממשיך לחייג לעופר והוא לא עונה אז ננסה את בועז.
16.49:43 - מיטל, בלונה פארק
אני ועודד שהיינו תורנים של נט"ן הגענו למקום האירוע. ראיתי
אישה צעירה שכובה על הרצפה ושני אנשים מנסים להנשים אותה
ועושים לה עיסוי. הסטנו אותם והחלנו לטפל בה. אני מנשימה, עודד
מחבר לדפיברילטור. ראינו מיד שקיימים סימני אוטם עם דופק מאוד
מהיר. מה לעשות, אפילו שהיא אישה וצעירה קורה. עודד שם לה חמצן
והכין לי מזרק ואני דחפתי באי ויי פוש. אתם יודעים, את כל
הבטרייה: אדרנלין וניטרו ומורפיום. התלבטנו, אבל הוספנו גם
לידוקאין בגלל הדופק המהיר.
17.05:32 - חיה, בפארק
הם מתנפלים עלי. לוחצים ומכים. לא אומרים כלום, אפילו לא שאלו
לשמי. אוי, אני נופלת עמוק עמוק. מושכים אותי גם לפה וגם לשם.
איפה זה שם? עכשיו אני מרחפת מעל ומסתכלת בסקרנות במה שהחברה
האלה עושים. קצת מצחיק אותי לראות את הפנים העצובות של הבחור
שישב קודם לידי וניסה להתחיל אתי.
אוי, התרמיל של בועז בפינה. הוא שכח אותו ואחר כך יבכה. אסור
לי ללכת איתך אבא. כן אבא, אני יודעת. אבל אסור. צריך להחזיר
לבועז את התרמיל. אסור לי להישאר כאן. אני חייבת לחזור. הם עוד
קטנים וזקוקים לי. אוי זה כואב. חזרתי. אוי תנו לי משהו, כואב
לי נורא. והמכה בחזה נוראית. אני לא יכולה לצעוק בא לי לבכות.
17.07:03 - עודד, בפארק
עשינו לה החייאה ונתנו לה שוק חשמלי אחד ומיד עוד אחד בעוצמה
גבוהה. אצלי זו היתה הפעם הראשונה אבל מיטל ותיקה ממני,
והרגישה כמו בבית. הכול הלך צ'יק צ'ק. החזרנו לה דופק אפילו
התחילה לנשום בכוחות עצמה, נדמה לי שראיתי אפילו דמעות. הגענו
לחדר מיון מהר, וראינו כיצד ממשיכים בטיפול. רויטל, אחראית
המשמרת, באה ללחוץ לי את היד לפני שהלכנו. אמרה לנו כל הכבוד.
הצעתי לחזור ללונה פארק להרגיע את הנאספים, אולי לדבר עם
הילדים. אבל מיטל אמרה שאני מגזים ושאנחנו חייבים למהר לתחנה
לגמור את המשמרת לפני שיוצאת לחופש - נוסעת למיורקה, אמרה. אני
חושב שזה נורא שאישה צעירה חוטפת התקף לב. לפחות הגענו בזמן
ונתנו לה את טיפול הכי מסור שאפשר היה לתת. "אבל חופש או לא
חופש מיטל שימי לב, זהירות, התחלף אל תיכנסי לצומת אל תרוצי
מיט-ל-ל".
18.30 - רויטל, אחראית משמרת, חדר מיון איכילוב
לחדר המיון הגיעו שני חובשים שהוצאו מאמבולנס מעוך. אין להם
שום סיכוי לשרוד נראים נורא קשה לזהותם אבל נדמה לי שאחד מהם
היה כאן אחר הצהרים. השוטרים מסרו כי עברו באדום, חבל.
18.42:20 אלדד, עם הבנים במודיעין איכילוב
אני, אני מחפש את הגב' איך קוראים לאימא שלכם? חיה, כן. אני
מחפש את חיה שהגיעה אליכם בניידת נט"ן אחרי הצהרים מהלונה פארק
כן, היכן היא? בטיפול נמרץ, ומה מצבה? אה, אתם לא מוסרים מידע
לזרים, אבל אינני זר, אני הצלתי אותה. אל תבכה בועז, הרי אתה
גיבור, והבטחת לי שלא תבכה. גם אתה, עופר. אתה צריך להראות
דוגמא לאח שלך. אתה תראה, אנחנו נמצא את האימא שלך וגם את האבא
שלך שאמר שיחכה לנו בכניסה. יש לי את הטלפון של אימא ואנחנו
נמצא אותה, אל תבכו. הכול יהיה באמת בסדר אני משוכנע.
19.30 יוסי ליבוביץ, היחידה לטיפול נמרץ
ילדים שלי, תודה לאל שהגעתם. כן, אימא בסדר עוד מעט תוכלו
לראות אותה, ואתה בטח הבחור שהצלת אותה - סיפרה לי, כל הכבוד.
תן לי לראות אותך, בוא תן לי חיבוק. לא, אל תתבייש, באמת כל
הכבוד. כן, חיה במצב יחסית טוב, מקבלת טיפול וכנראה שהאוטם לא
ישאיר רישומו, כי תפסתם אותו בזמן. עוד מעט תוכלו להיכנס
ולראות אותה. בואו ספרו לי איך היה בלונה פארק. ואתה, אתה כבר
הולך? חכה, תן לי את הטלפון שלך. אני רוצה שתבוא אלינו לארוחת
ערב בקרוב.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.