[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
המעבדה

זה התחיל עם ארל'ה, זה שידע לחקות את המורה לספרות בצורה הכי
מושלמת שאפשר. כן, זה שניבאו לו קריירה מזהירה בתור אומן
ומצחיקן,  אבל נהרג במלחמה ההיא, וכיום איש כבר לא זוכר אותו,
אולי רק אחותו הגדולה רוחה. בזמנו היה מסמר הכיתה, למרות
שכמוני גר למטה ולא על הכרמל. כשהכיתות החלו להתמלא בתלמידים
עקשניים שמאסו בחינוך הציבורי ולהורים שלהם היה קצת כסף, נאלץ
המנהל לפתוח עוד כיתות ובעיקר מעבדות של אחר הצהריים, מעבדות
שבהן מערבבים שני חומרים, והנוזל הופך אדום, או מתחיל להסריח,
ומעבדות בהם חותכים לדגים את הראש וסופרים את מספר הזימים. כן,
כאלה מין מעבדות.

אלה שגרו למטה, כמוני וכמו ארל'ה שנהרג ורפי, שהיום הוא דיקאן
האוניברסיטה, נאלצו להמתין לפחות שעתיים אחרי הלימודים בשביל
המעבדות. היו פעמים שהיינו קופצים למרכז, לנגב חומוס, והיו
פעמים שהיינו הולכים ישר לגן האם, ולמטה על הגבעה מתחת לעץ
אלון היינו מציתים סיגריה ביחד עם דמיון מפותח. כאן היינו
מספרים לעצמנו כל מיני מעשיות על המורה לכימיה ועל סגן המנהל,
על הרפתקאות ותגליות ועל כל החלומות שנצליח להגשים יום אחד.
אני לרוב שתקתי.

אבל נניח לסיפורים. ארל'ה היה הראשון שהביא את הג'וינט לגן
האם. עד היום אני זוכרת את הסיגריה המגולגלת עבודת יד, את
השאיפה הראשונה, את השיעול ואת הסחרחורת. אחר כך המעבדה לכימיה
עלתה באש בגלל אני כבר לא זוכרת מה והחלו הטיולים של התנועה.
ארל'ה המשיך להביא את הג'וינטים שלו, ואני ניסיתי אותם. בתחילה
מול ירח מלא בנחל עמוד ואחר כך על הגלבוע מול האיריס האלמותי
והתמכרתי. אחר כך כבר לא יכולתי ללכת לישון בלי לקפוץ החוצה
ולהדליק בפינה מאחורי השיחים איזה ג'וינט אחד או שניים, לא
יכולתי אפילו להתרכז לפני בחינה חשובה בלי להדליק בשירותים,
לשאוף כמה שאיפות חזקות, להשתעל ולהצליח. הפכתי תלמידה טובה
וחשבתי שזה בגללם.

הרבה כסף השקעתי בארל'ה, ועימם באו החלומות. אחרי שגמרנו
ללמוד, ארל'ה התגייס ולי נותרו כמה חודשים של המתנה, בהם
מלצרתי בגלידרייה על הכרמל ושאפתי לתוכי מעת לעת ספיחים שארל'ה
היה שולח לי עם אחותו רוחה. אבל ארל'ה סידר אותי וקצת לקראת
תום המלחמה הלך ודפק לעצמו את החיים. אמרו כדור טועה או כדור
תוהה, כבר לא זוכרת, אבל הייתה הלוויה ענקית. כל החבר'ה מהשכבה
שלא היו מגויסים היו שם והגיעה גם משאית עמוסה ירוקים בשר טרי
במדים מגוהצים. גם מהשכבה הנמוכה היו שם וכל המורים, איש לא
נעדר. אפילו המורה לכימיה שלבשה שחורים וסגן המנהל בחולצה תכלת
חושפת חזה היה שם, ושם ידו על כתפה וניחם אותה, אשתו לידו
במשקפי שמש כהים.

אחר כך הלכנו לחורשה. כל החבריה מהמעבדות, וגם קצת אחרים. אני
הוצאתי את קופסת האוצרות שלי. הדלקתי אחת אך לפני שהצלחתי
להעביר אותה למיכאל שישב לידי קפצו עלינו כמה כחולים. לא אשכח
את המבט בעיניים שלהם. רק אותי עצרו בגלל הקופסא והאשמה הדולקת
ביד. מזל שלא התנגדתי, אחרת היו מחטיפים לי מכות. שמו עלי
אזיקים ונדמה לי אפילו שעיתונאי זוטר עם מצלמה צילם אותי מכל
הכיוונים עם עיניים לחות ושפתיים קפוצות.

בתחנה הקביל את פניי הקצין הכי גבוה שיכלו למצוא, עם עלי תאנה
ומבט זועף. הוא תקע לי נאום על הבחורים שלנו שנהרגים בעוד אני
מעדיפה לקלקל את מיטב הנוער וכמה הוא שמח שתפס דג שמן והוא
יעשה ממני מטעמים ומחכים לי לפחות עשרים שנה בקלבוש, והאם יש
איזה עורך דין שההורים שלי מכירים? בשלב זה הפסקתי להגיב.
התמונות שעברו לי בראש היו מחרידות. רוגמים את האימא שלי
באבנים ואני מתענה בעבודת פרך. אולי אכתוב ספר זיכרונות ואחר
כך אסע להוליווד ואמכור להם את הסיפור, ואולי..? סירבתי למסור
את שמי וסירבתי להתקשר לאימי, תהרגו אותי אם אני יודעת למה
התעקשתי, אבל זה נתן לי הרבה כוח.

אחרי שהתעייפו הותירו אותי בחדר לבד עם כמה דפים לבנים ועט
חורקת, ואמרו לי, "תכתבי, אם תספרי הכל, מי היה הסוכן שלך, למי
מכרת באיזה מחיר וכו' וכו', תקבלי עונש מופחת."

ישבתי מול הנייר, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ארל'ה.
שעכשיו שוכב מתחת לאדמה ואולי קר לו, ואני לא מוכנה להלשין על
חברים, אני לא קורצתי מהחומר שמסגיר חברים, אני אהיה סמל ומופת
כמו אורי אילן. והדף נותר לבן.

כעבור זמן, כשהייתי כבר ממש רעבה וצמאה, נפתחה הדלת ואחד
הכחולים האלה, בלי דרגות, אמר לי קצר, "סתלקי מפה ושלא נראה
אותך יותר בסביבה." הייתי המומה. קודם נחשבתי הפושעת הכי גדולה
שתפסו במזרח התיכון ועכשיו זורקים אותי הביתה?

"אבל," גמגמתי, "אני לא מוכנה להודות בשום דבר." ובאומץ שאיני
יודעת מהיכן הגיע הוספתי, "אתם יכולים לענות אותי כמה שתרצו."
כל אותו הזמן חשבתי רק על אורי אילן ועל הפתקים שמצאו בבגדיו.
הייתי צריכה לכתוב פתק כזה, חשבתי, למען הדורות הבאים ולמען
אחותו של ארל'ה. אבל עכשיו מאוחר מדי. איש לא ידע על גבורתי.

אבל הוא בשלו, כמעט הרים עלי יד. "הסתלקי מכאן לפני שאפליק לך,
מפונקת אחת." זקפתי ראשי ויצאתי את חדר המעצר העירום. בחוץ
חיכו לי החבר'ה, כולם חיוכים.

"איך הצלחת לשטות בהם?" צהלה ציונה, זו שהייתה החברה האחרונה
של ארל'ה לפני שנהרג. כיוון שלא הבנתי על מה היא מדברת, העדפתי
לחייך ביחד עימה. "ששש," אמרתי לה, "תשתקי, הם הרי כאן סביב."
"את צודקת," החזירה לי ציונה. "לא כאן."

משם ירדנו לשפת הים. קרני שמש אחרונות קשקשו שיר נוגה על המזח
הצפוני ובנמל החלו לדלוק האורות. אפילו הנורות של דגון מקשטות
את הבניין הגבוה ועשרות הציפורים כבר מצאו להם מקלט לילי.
מישהו הוציא קפה. אחר הדליק מדורה ועד מהרה ישבנו כולנו על
החול הרך. שותקים, לוגמים קפה מר מהול בחול שחורק בין
השיניים.

ציונה שישבה לידי שבה והדליקה את הנושא, "תגידי, איך החלפת
ברגע האחרון את הג'וינטים  האמיתיים בפטרוזיליה מיובשת?"
לקח זמן לפני שעניתי, "סוד מקצועי, את לא רוצה שאספר לכולם,
נכון?"

החבורה צחקה, ואני שמחתי שהיה חשוך על החוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים זה כמו
שעת בוקר מוקדמת
- הציפורים
המזוינות
מוציאות אותי
מדעתי!


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/05 2:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה