כשהמלאך גבריאל וסיינט אביב יפגשו מעל הבמה, ינגנו כל יושבי גן
עדן על כלי המיתר שלהם, והכינורות ישמחו לבב אנוש, יותר מכל
יין או סם, התרוממויות רוח אמיתיות מגיעות מנבכי הנשמה עצמה
ולא ממאזן הכימיקלים שבמוח.
הו גבריאל! מלאכי שלי, פינת מלנכוליה תמידית תשרור בליבנו כל
עוד תמשיך לזמר בעצב רב על תחלואינו, כל עוד תמשיך להצביע
בעבורנו על חטאינו, על פגיעותינו וחולשתנו, על כאבך הכואב את
כאבנו, פשוטי העם המחפשים מושיע.
הו אביב! אין קדוש מעונה ממך, צוויחותיך המאיימות על בשרנו,
מזילות דמעותינו בזעם וברצון לשינוי, צרחותיך המפתחות דיכאוננו
ומנגד את תקוותינו.
לכבודכם אלבש בגדי חגי ואשיר בצעקה גדולה, ארד במדרגות אל
תהומות השאול ואבחן כליות ולב הפרטיים שלי, אתבונן לתוך תוכי
ואנגן במוחי את גבורתכם, עלילותיכם המעלות בי תימהון עז,
משמעות החיים אשר אתם מבארים/תוהים בהם.