יש משהו מאוד ייחודי בפניו של יורם הרפז. מין סימטריות מפחידה
שגורמת לאנשים לנסות להגניב מבט שני, הסתכלות בוחנת של "פניו
הכפולים" של יורם הרפז. נכון, יגיד עכשיו כל קורא שלרוב בני
האדם יש פנים סימטריים, אפילו אני, המחבר, חושב שפניי הם דומים
לחי אל לחי. אך בפניו של יורם הרפז יש דיוק על-טבעי. כן,
על-טבעי, אין לי דרך אחרת לכנות את זה. כל קמט או שקע או נקודת
חן שמופיעה על לחיו הימנית, תופיע בהתאמה גם בצד השמאלי.
שערותיו מאפירות משני צדדי מצחו ביחס שווה למרכז הראש.

אבל חוץ מפרצופו, אין, או לא היה לו, ליורם הרפז, שום ייחוד
ממשי. לפחות עד היום.

היום בשעה שלוש וארבע דקות, משנפתח בנק הפועלים, סניף 532,
לאחר הפסקת צהריים, יורם הרפז נכנס כדי להפקיד צ'ק שהגיע אליו
מסוכנות הביטוח. חמש מאות שקלים ועשרים שלוש אגורות ליתר דיוק.
פיצוי על תאונה שעבר לפני שלושה חודשים, למרות שעיקר הוצאות
הטיפול באוטו הגיע מכיסו הפרטי, אבל גם חמש מאות שקלים זה
משהו.

הוא עומד בתור. למזלו אירגון המורים החליט לשבות שוב, ולכן אין
לו לחץ לחזור לעבודה וגם התור קצר, יחסית לאמצע השבוע. שני
פועלים מלפניו, כנראה ערביים, מתלחששים ביניהם. מאחוריו אישה
בשנות השלושים לחייה, מנסה להרגיע את תינוקה שלא מפסיק לבכות.
הדלת נפתחת וזוג צעיר נכנס. הם לא נראים צברים, עולים מרוסיה,
או מאחת מדינות חבר העמים. לשניהם שיער בלונדיני, לבחור מצח
רחב, ולבחורה גזרה נאה שגורמת ליורם לשהות כמה רגעים בסקירה
מלמעלה למטה. בדרך חזרה למעלה הוא קולט את עיניו הלוטשות של
החבר, ומחזיר את מבטו לעבר שני המתאבדים בפוטנציאל.

שלוש ותשע דקות. בחמש הדקות האחרונות יורם התקדם שני צעדים.
תור קצר אבל איטי, כיאה לבנקים. מיזוג האוויר פועל חלושות
ובקושי מורגש. החולצה נדבקת לגב והידיים נעשות דביקות. האמא
מאחור כבר למדה להתעלם מהצרחות של התינוק והיא מעיינת בעיתון
מעריב שבו הכותרת מספרת על שביתה נוספת במשק. לפחות זה, הוא
אומר לעצמו. לפחות אין כותרת על משהו גורע יותר.
שני צעדים נוספים. הערבים הם כעת ראש התור. יורם הבא בתור.
להפקיד את הצ'ק ולברוח משם.

שני פקידים עובדים במשמרת. בחלון מספר 2 בחור ממושקף שמטפל
באישה שמנמנה שבחמש הדקות האחרונות תרה אחר תעודת הזהות שלה
בתיק שלה. היא שולפת כל מיני כלי איפור, מסטיקים, קבלות,
כרטיסי ביקור. רק תעודת הזהות חסרה. שלוש ושתים עשרה דקות.
ושלוש עשרה דקות.

בחלון מס' 3 בחורה צעירה, מאופרת קצת יתר על המידה, מטפלת
בקשיש. הוא גם כן זז באיטיות אבל באיטיות יעילה. השמנה במס' 2
מצאה את התעודה. סוף סוף. היא מחזירה את תוכן התיק חזרה למקום
ואז פונה לספור את הכסף שכרגע קיבלה מהמשקפופר. סופרת וסופרת,
מקפידה שלא לדלג על אף שטר. וכאשר היא מסיימת, תודה לאל,
הערבים מלפניו כבר עומדים להתקדם, אבל הבחור במשקפיים מקדים
אותם ושם שלט 'סגור' מול החלון שלו. לא משנה שהוא כרגע חזר
מהפסקת צהריים.

שלוש ועשרים. הערבים סיימו את שלהם. יורם הרפז מתקדם לחלון.
הצ'ק של חברת הביטוח כבר לח בידיו. הוא מכין את רשיון הנהיגה
להראות לחלי, כך מראה הלוחית עך הדלפק, חלי פיין, אך רעש איום
גורם לו להפיל את הצ'ק מידיו. הוא נופל על הרצפה, יריות, היו
יריות, הוא אומר לעצמו. הוא קובר את ראשו מתחת לידיו, ומנסה
להציץ מעלה לראות מה קרה. בטח הערבים הללו.

הוא רואה אותם עומדים בכניסה לבנק, אך הם עומדים עם ידיים
מורמות באוויר. קול מוכר צועק מלים לא ברורות. עוד שתי יריות.
הערבים כורעים מטה, ושוכבים על הרצפה באיטיות. היריות גורמות
ליורם להשתטח על הרצפה באינסטינקטיביות.

הוא תמיד חשב לעצמו שבמצבים כאלו הוא יהיה הגיבור. הוא יהיה זה
שיציל את המצב, זה שלא יפחד, שלא יתחמק מעימות, שלא יישכב על
הרצפה כמו שהוא שרוע עכשיו עם ראשו בזרועותיו. אבל הדברים
משתנים כשהכל חי  וממשי. אתה שומע את היריות, מריח את העשן,
שומע את הבכי הבלתי פוסק של התינוק שבעגלה.

"תעשו את מה שאני אומר לכם," אומר הקול המוכר, "ואף אחד לא
ייפגע."
הוא מכיר את הקול הזה. הוא מכיר את האיש הזה. אבל הוא לא מצליח
לדעת מאיפה. אם זה מהעבודה, אם הוא ראה אותו קודם בבנק, אבל
הוא מכיר את הקול הזה טוב מאוד. הוא מרים קצת את ראשו מנסה
לראות את הפושע, אבל האמא עם התינוק שכורעת לידו מסתירה לו את
שדה הראייה. הוא זוחל באיטיות, כמעט לא זז, מנסה לעקוף את
האמא, לקלוט את הפנים מאחורי הקול. הוא לא חושב על הסכנה או
הגבורה במעשיו - הסקרנות לדעת מי זה אותו אדם שהוא מכיר, גוברת
על כל שאר תחושות הבטן שלו.

"היי אתה," קורא הקול, ויורם יודע שהכוונה אליו. "לאן אתה חושב
שאתה הולך? קום, קום מהרצפה!"
תחילה הוא מהסס. מה אם ברגע שהוא יקום, האדם מאחורי הקול יחליט
לדפוק לו כדור בראש ולשים קץ לחייו? מה אם ככה מסתיימים חייו,
ביום סתווי באמצע אוקטובר, כשכל המשק שובת, אבל למזלו, או
לחוסר מזלו, הבנקים נשארים פתוחים? מה אם הערבים והאישה השמנה
והאמא עם התינוק וחלי פיין הם האנשים האחרונים שייראו אותו
בחיים? לא כך הוא תיאר את דקותיו האחרונות. אבל מה אם הוא לא
יקום? הרי ברור לא שעל זו הוא ייענש. הוא מתרומם באיטיות,
ידיים למעלה.

ואז כל החששות שלו מתפוגגים. את מקומן ממלאת תמיהה. יורם הרפז,
עם תווי פניו הסימטריים, עומד ידיים באוויר מול האדם שנושא
אקדח, וגם הוא איך לומר, יורם הרפז, על תווי פניו הסימטריים.

"אלוהים," לוחשת חלי פיין מאחור, "אני לא מאמינה".
"מי אתה?" שואל יורם הרפז האקדוחן.
"יורם הרפז."
"לא יתכן. מי אתה, ואל תשקר".
"יורם הרפז," הוא מתעקש, זרועותיו כבר עייפות מלהיות מורמות.
יש לציין שבשלב זה כל מי שהיה שרוע על הרצפה, האמא עם התינוק,
הפקידים, הערבים, כולם כבר עם הראשים מבצבצים כדי לראות מה
קורה בדיוק.
"תפסיק להגיד את זה, או שאני יורה בך".
יורם עושה צעד אחורה וכורע אט אט לעבר הרצפה. הוא מרים את
רשיון הנהיגה שלו שנשמט בעת היריות, ומראה ליורם השני. האחרון
בודק את הפרטים על התעודה, מעיף מבט בוחן לעבר פניו הסימטריות
של יורם וחזרה לתמונה על התעודה.
"זה לא יכול להיות," יורם האקדוחן מנענע את ראשו, "זה לא יכול
להיות".
"מה אתה עושה פה?"
"שקט," נוהם יורם האקדוחן. "כתוב פה שאתה גר ברח' טשרניחובסקי
44".
"אני באמת גר שם, אני ואישתי דלית ושני הילדים שלנו..."
"שתוק, תפסיק לשקר!" הוא מצמיד את יד ימין, זו עם האקדח,
לראשו, כאילו מסה לאלץ מחשבה אחת הגיונית לצאת ממוחו. זה בלתי
אפשרי הוא אומר לעצמו. הוא תוחב את יד שמאל לכיס הג'ינס ושולף
תמונה. הוא מושיט את התמונה ליורם הרפז שרואה את התמונה המוכרת
של דלית שהוא שומר אצלו בארנק. אוטומטית הוא מוציא את ארנקו
ומוציא את אותה תמונה.
"אני לא יודע איך זה קרה," הוא מנסה לשמור על קור רוח, "אבל
שנינו יורם הרפז, רק שלאחד מאיתנו יש אקדח ולשני לא".
"אל תתחכם," מתרה בו יורם השני. "אתה אמרת שאתה גר עם דלית
ומאיה וגל..."
"לא. אני אמרתי שאני גר עם דלית ועם שני הילדים שלנו, אבל כן,
קוראים להם מאיה וגל".

שלוש חמישים ושתיים. קצין המשטרה צבי רוזנברג מגיע לבנק ומבקש
מהשוטרים הראשונים שהגיעו לעדכן אותו בכל הפרטים.
"הפקידה פה, גברת פיין, מספרת שהוא נכנס קצת אחרי שלוש ורבע,
התחיל לרסס כדורים לעבר התקרה, ואז הוא נתקל באחיו התאום,
למרות שזה לא היה בדיוק אחיו..." השוטר הזוטר עובר על הרשימות
שלו ומנסה לעשות קצת סדר בכל הבלגן, אבל לפני שהוא מצליח
להמשיך רוזנברג נוטש אותו וניגש לדבר עם הפקידה שעדיין בהלם.
"גברת פיין? שלום, אני צביקה רוזנברג והייתי רוצה לשאול אותך
מספר שאלות".
"חלי, תקרא לי חלי".
"חלי, סיפרת לעמיתים שלי שהפורץ נכנס, התחיל לירות, ואז הוא
קרא לאחד האנשים, לאחר הלקוחות לקום, ומסתבר שזה אחיו התאום.
עד כאן אני צודק?"
"כן, אבל לא בדיוק. בהתחלה הייתי בטוחה שזה אחיו התאום, אבל אז
הם התחילו לתחקר אחד את השני, מסתבר שזה אותו בן אדם בדיוק.
אני לא יכולה להסביר את זה".
"אני חושב שיש לי הסבר טוב. זה פשוט תכסיס שלהם, כדי לבלבל
אתכם. הם עושים לכם הצגה, לוקחים את הכסף, ואתם כל הזמן מנסים
להבין מי זה מי, בזמן שהם רחוק עם הכסף. די מתוחכם, אבל בחייך
- שני אנשים אותו בן אדם. קצת מוגזם כשחושבים-"
"אתה צודק. קצת מוגזם. אבל הבעיה היא שהם עזבו בלי שום אגורה.
יורם עם האקדח לקח את יורם השני כבן ערובה".
"יורם הרפז?"
"כן, ככה הם הוא אמר שקוראים לו. יורם הרפז. וכבר בדקתי את
המחשבים שלנו. באמת יש לנו פה חשבון של יורם ודלית הרפז. ככה
הוא גם אמר שקוראים לאישתו, דלית".
"מי מהם אמר את זה?" רוזנברג היה בטוח שמדובר פה בשוד אבל
כשחלי אמרה לו ששום כסף לא נלקח הוא רצה לכעוס על מי שקרא לו
להגיע לשם. רק שכל הסיפור הזה על שני היורמים סיקרן אותו.
"זה שיש לו חשבון. זאת אומרת זה שהיה פה, זה בלי האקדח".
"ואת אומרת שהם עזבו בלי הכסף?"
"כן. זה עם האקדח התחיל לתחקר את השני, לשאול אותו שאלות על
החיים שלו, על המשפחה, הראו אחד לשני תמונות של דלית-"
"דלית?" רוזנברג הוציא פנקס ירוק קטן והחל לרשום בו מדי פעם.
"כן. דלית, אישתו, אישתם. לא יודעת. בקיצר, הוא שאל אותו כמה
שאלות, נראה לי שהוא שכח כבר שהוא שודד את המקום, ואז טראח,
הוא תופס את יורם השני, מצמיד לו את האקדח לראש וגורר אותו
מחוץ לבנק. ככה, בלי שום דבר, בלי לקחת כסף. וכולנו היינו
בהלם. היינו בטוחים שהמשטרה כבר תגיע, אבל הם כבר הלכו. כבר
אמרתי לשוטר השני שהבחור הזה, יורם, הוא אמר לשני שהוא גר
בטשרניחוסקי 44. בדקתי את זה במחשב וזה נכון".
"כן. אני יודע. כבר שלחנו שתי ניידות לשם, אבל אין שם אף אחד.
אנחנו עדיין מחכים".

זהו. החלטתי לא לרשום המשך לסיפור הזה. אני מחכה לתגובות - אם
יהיו תגובות תומכות, יהיה המשך. ואם לא, כנראה שגם אז יהיה
המשך, אבל תמיד כיף יותר לקבל תגובות טובות. אני יודעת שהסיפור
זקוק לליטוש וטיפה שיכתוב, אבל הייתי בכל זאת רוצה לדעת אם יש
פה מישהו שכן מעוניין לקרוא המשך לסיפור.

תודה רבה, מאי.