התרנגול שלא קרא

רוקי זקף את צווארו, מתח את גרונו, הרים ראשו וקרא: "קוקוקוקו,
קוקוקוקו".
הצחוק מהחצר לא איחר לבוא. "איזה תרנגול מוזר. אפילו לקרא כמו
שצריך הוא לא יודע"
רוקי הוריד את ראשו בבושה ופסע במהירות אל מאחורי המחסן הגדול,
שם הביט בהשתקפותו בשלולית הגדולה.
"מתי אצליח לקרא כמו כל שאר התרנגולים?" הוא בעט בהשתקפותו
בכעס, רואה כיצד היא מתעוותת בשל האדוות. "לא פלא שכולם צוחקים
עלי. לא רק שאני מכוער, אפילו לקרא אני לא יכול!" הוא בעט שוב
בהשתקפותו ופנה ממנה, בוחר ערימת חציר קטנה ומתיישב עליה.
בחצר המשיכו התרנגולות ללהג.
"שמעתן? שמעתן את הקריאה העלובה הזו?" אמרה אחת.
"והוא כל כך מכוער... מי תרצה אותו בכלל?" לעגה אחרת.
"אני בטח שלא. הוא חלש ועלוב".
רק רוזי, האפרוחית הקטנה, פסעה לאיטה אל מאחורי המחסן, לחפש את
רוקי. היא העריצה אותו. העריצה את מראהו, את חוזקו ואת עדינות
נפשו. היא כאבה את כאבו כשראתה אותו יושב על ערימת החציר הדלה,
מתחבא משאר התרנגולות ואפילו מעצמו, מחביא את ראשו בין נוצותיו
הפרועות.
"רוקי, אתה בסדר?"
"לכי מכאן. עזבי אותי לנפשי".
"אתה לא צריך להתייחס אליהן. הן סתם רעות ומרושעות..."
"אמרתי לך ללכת מכאן, נכון? תעזבי אותי בשקט"
"אבל רוקי..."
"שום אבל. הן צודקות. אני מכוער, ואני טיפש, ואפילו לקרא כמו
שצריך אני לא מצליח. אני לא שווה לכלום"
"רוקי, זה לא נכון! אתה לא מכוער, ובכלל לא טיפש ו..."
"רוזי, את סתם ילדה קטנה שלא מבינה כלום! עכשיו לכי מכאן
ותעזבי אותי בשקט, טוב?"
רוזי הורידה את ראשה אל חזה וכרבולתה נשמטה.
"בסדר. תשאר כאן ותמשיך לרחם על עצמך. זה ממש יעזור!" מלמלה
והלכה. רוקי הרים את ראשו רק כדי לראות אותה הולכת מעבר לפינת
המחסן, נעלמת מעיניו. הוא כעס על עצמו. למה דיבר כך אל רוזי?
הוא לא כעס עליה. הוא כעס על עצמו והוציא את זה על רוזי, וזה
הרגיז אותו עוד יותר.
הוא הניח את ראשו בחזרה על חזהו ונאנח.

בצד השני של החצר, על מפתן בית החוואי, ישב לואי החתול, נהנה
משמש הבוקר. זנבו נע בעצלתיים מעלה מטה, אך עיניו עקבו אחר כל
צעד וציוץ בחצר, אזניו מתוחות בציפיה.
"שוב פעם התרנגול האידיוט הזה מנסה לקרא" חשב למשמע קריאתו
העלובה של רוקי. "מתי כבר הבוס יבין שהוא לא תרנגול של ממש
ויתן לי לנגוס בו?"
הוא ראה את רוקי נאנח ופונה אל מאחורי המחסן, ופנה לבחון את
קבוצת התרנגולות העסיסיות שקרקרו להן בצחוק בחצר. אוף, כמה רעב
נהיה רק מלהביט בהן. אילו רק היתה אחת מהן הולכת לצד, שם יוכל
לטרוף אותה באין מפריע...
הוא התקשה להאמין למזלו כשראה את האפרוחית הקטנה עוקבת אחרי
רוקי. זו היתה ההזדמנות שלו. רוקי הרי לא יעשה כלום. הוא חלש
ועלוב, וגם אם יקרא - הרי קריאתו עלובה כל כך שאפילו הבוס לא
מתייחס אליו.
לואי קם על רגליו בנונשלנטיות, מנסה לא למשוך תשומת לב מיותרת,
ופנה בצעד איטי אל אחורי המחסן, ממתין בצד להזדמנות המושלמת.

רוזי עברה את פינת המחסן ונעצרה. היא דאגה לרוקי. היא מעולם לא
ראתה אותו כל כך עצוב. קריאות הגנאי התחילו כנראה באמת להשפיע
עליו. אבל הוא לא רוצה בעזרתה. לא בעידודה ולא בחברתה. היא
נאנחה והמשיכה לצעוד לכיוון החצר, ולא שמה לב כלל ללואי, שארב
לה בדרכה.
לואי השתופף מתחת לערימת חציר שהונחה בכניסה למחסן, ידיו
שלוחות קדימה, מחכה לרוזי שתצעד למלכודתו, וברגע שהיתה זו
בטווח, סגר כפותיו עליה ומיהר פנימה לתוך המחסן, סוגר את
כפותיו בחזקה, כדי לחסום את קול צרחותיה.
רוזי פעלה מכח האינסטינקט. היא ניקרה את כפותיו הפנימיות עד
זוב דם, עד שלא נותרה ללואי כל ברירה. הוא פתח מעט את כפותיו,
תופס את רוזי היד אחת ומצמיד אותה לקרקע, כך שלא תוכל להגיע
לכפתו עם מקורה הקטן. רוזי נאבקה בכל כוחה, אולם לואי היה חזק
יותר. היא שמעה אותו נוהם בעונג ונבהלה.
"רוקי! הצילו! רוקי!"
לואי גיחך בקול רם.
"לאידיוט העצל הזה את קוראת לעזרה?" ליגלג. "הוא יושב לו
מדוכדך מאחור, ולא אכפת לו משום דבר חוץ מעצמו. וגם אם יבוא -
מה יעשה? הרי אפילו לקרא אינו יכול" צחק.
"רוקי! הצילו! רוקי!" צרחה רוזי ונאבקה בלואי. לואי השחיז את
ציפורניו בשיניו.

מאחורי המחסן, על ערימת החציר, ישב רוקי, מדוכדך ועצוב, כועס
על עצמו ועל כל העולם, כששמע את קריאותיה של רוזי.
"רוקי! הצילו! רוקי!"
"רוזי??" קרא וקם מיד על רגליו. "רוזי - איפה את?" הוא החל
לנוע לכיוון החצר, מחפש בעיניו את רוזי הקטנה. בגללו היא נקלעה
לצרה. בגלל שסילק אותה. רגשות האשם העצמי הציפו אותו, והוא החל
לרוץ, מחפש את רוזי.
רוקי הגיע לפתח המחסן כששמע שוב את קריאתה של רוזי.
"רוקי! הצילו! רוקי!"
הוא נכנס לתוך המחסן החשוך, מאמץ את עיניו ומחפש את רוזי,
כשראה את לואי משחיז את ציפורניו. הוא הזדקף מלוא קומה, מתח את
צווארו והתקרב אל החתול במהירות.
"תשחרר אותה ומיד" אמר. לואי העיף בו מבט מזלזל ופנה לבדוק את
ציפורניו מושחזות דיין.
"אחרת מה תעשה?" שאל בלגלוג.
"קוקוקוקו, קוקוקוקו" קרא רוקי. לואי החל לצחוק. "זה כל מה
שאתה יכול לעשות?" הוא סובב לו את גבו והתעלם ממנו, עיניו
רושפות בציפיה על התענוג המצפה לו.
התרנגולות בחצר התקרבו אל פתח המחסן למשמע המהומה.
"זה לואי, הוא הולך לטרוף את רוזי" קראה אחת.
"שמישהו יבוא לעזור" קראה אחרת. רוקי הביט בהן וצווארו הושפל.
"רוקי..." שמע את רוזי הקטנה והסתובב אליה. עיניה הביטו בו
בתחינה. הוא חייב לעשות משהו, החליט. הוא הזדקף שוב, שאף מלוא
גרונו אויר וקרא:
"קו-קוקוריקו - תעזוב אותה!" קרא וניקר את לואי בזנבו.
"קו-קוקוריקו - תשחרר אותה!" קרא וניקר את לואי באזניו.
"קו-קוקוריקו! קו-קוקוריקו!"
לפתע נשמעה יריית רובה. לואי קיפל את זנבו בין רגליו, מבין
שנתפס. הוא שחרר את רוזי מבין כפותיו וזחל הביתה בין רגליו של
החוואי.
בחצר החווה נותרה עדת התרנגולות, מביטות בהערצה ברוקי המזדקן.

"שמעתן? שמעתן את הקריאה המדהימה הזו?" אמרה אחת.
"ואיך שהוא הגן על רוזי הקטנה! " העריכה אחרת.
רוזי העיפה מבט לעבר רוקי וקרצה לו.

היצירה נכתבה לסדנה מס' 48, שעסקה במשלים