אתה מנחש אותי, הופך אותי לנחש, רוכנת וזוחלת על גחוני, מפצלת
לשוני לעומתך. אני יכולה להכיש, אבל הארס שלי הוא מהסוג המתוק.
אתה זאב, שיער שיבה בקצוות, עיניים כחולות שרומזות שאתה עומד
לטרוף אותי. אני לא יודעת בכלל אם התאהבתי בך.
אבל עדיין, כולי טובעת בנגיעותיך, לא שוחה. זורמת. נסחפת
ובולעת את הכל. אין לי חששות? יש, אבל הן שוקעות לתחתית, בדיוק
איפה שאתה נוגע, כן, שם. שם בדיוק אתה תמצא אותי. כורעת תחת
העול שלך. נאנקת.
אני הארץ הלא זרועה שלך, שרועה לפניך כמו מפה עם נקודות
אסטרטגיות. אתה יודע בדיוק איפה לפגוע בי. איך לשבור את החומה
שלקח לי כל כך הרבה שנים לבנות. אני מלטפת את החומה שהבטן שלך
עשויה ממנה. חומה קשה ובצורה שדורשת ממני לנשקה. לרככה.
השיניים שלך נחשפות, אתה עובר עליי כמו על תירס חם, מכרסם אותי
לאט... לאט... זה כואב לי, אבל לא איכפת לך, וזה בדיוק מה
שמגרה אותי כל כך בך.
אכזריות והערכה, כוח וחושניות, שנאה ולהט, לעולם לא יוצאים
מגדר עיניך, אלא רק כשאתה כאן, דופק אותי חזק למיטה, ממסמר
אותי ונועל אותי בכלא מחשבותיך, והנה רק עוד רגע תשחרר אותי
מכאן, כאילו מעולם לא הייתי.
אתה מרפרף את שפתיך על עורפי, שר לי שיר מצחיק ואני מתפתלת
לעומתך, נבוכה ונרעדת, משוגעת קטנה.
לא יודעת. זה לא ברור לי בכלל מה אני עושה כאן אתך. אתה נשפך
לתוכי, ואני מרגישה מוצפת. "את כולך מלאה במחסומים", אתה אומר
לי, ואני מחזירה לך: "כן, למחסומים האלה קוראים קיבה, כליות,
לב"...
אתה ממלא אותי עד אפס מקום. לא נשאר לי שום דבר בפנים. לא רגש,
לא מחשבה, לא עבר, לא הווה ולא עתיד.
אני לא כאן. אני צופה על עצמי מהצד, נאכלת ונעכלת בין
זרועותיך, שיערך רטוב ומטפטף שאריות של תשוקה לאורכי. משהו בי
קורא לי להתעורר, למשוך אותך אליי, לפתות אותך להירדם אחרי
שאחדיר אליך באמצעות שפתיי דבש מורעל, שיגרום לך לחשוב עליי
עוד קצת. אני מלקקת את הדבש שלך, כמו ממתק נהדר מהילדות, שהפך
מר עם השנים. קשה לנפץ אותך, אבל מספיק המפתח שבין שעריך כדי
לפתוח אותך ולגלות שגם בתוכך מעולם לא היה דבר. גם אתה נמחקת
והיית לעיי חורבות, אחרי שירדתי את הדרך אל ההמשך שלך, עד
סופך.
מחזירה עטרה לזקפתה, כולי משועשעת מהניצחון על גופך שמתמסר
אליי, יודעת עכשיו בדיוק מה צריך לעשות כדי לגרום לך להתפוצץ
מבפנים.
לו רק הייתי החלום שלך, ולא המציאות, היית רוצה להישאר. אבל
השכל וההיגיון שלי לא הספיקו למנוע ממני את הנפילה. אתה בוחן
אותי מבפנים, חופר את פניך לתוך מקדשי, מקדש מעט, ואני יודעת
שאתה לא באמת שם, לא באמת רוצה להיות הכהן הגדול שלי.
והנה ההדיוט, קם על יוצרו כגולם בלתי נשלט, פורע חוק ופורע את
גופי. קורע. פעמוניך מצלצלים לעומתו: "הנה זה בא". צלצולי
כנסייה אינם נשמעים כאן, רק צעקותיך כשל מואזין, קורא לי
שאתפלל במסגדך. אני מתפללת, הו כן, כמה שאני מתפללת ומתפתלת,
מתנגדת אליך ונכנעת, מתנגדת ונכנעת. אני מתפללת לסניף האלוהים
שבך, שירחם עליי. אבל אין שם לא רחמים ולא אהבה. רק קללה קטנה
שקוראת לי להשתחוות לפניך.
איני רוצה אותך יותר. כאבן שאין לה הופכין, אני זורקת אותך
מאפיריוני וקוראת לעבדים שיזרקו את הנבלה החוצה. לא, יוליוס,
אתה לא תכבוש אותי. הו, לא. לא הפעם.