"יום נישואין שמח" לחשתי לה באוזנה דבר ראשון בבוקר. היא חייכה
אליי בעיניים שלה, שהיו מלאות אהבה. סקרתי אותה. היא רק הפכה
יותר ויותר יפה מהיום שהתחתנתי איתה. "את משהו מיוחד, אורית",
אמרתי וחייכתי. "אתה מקסים", היא אמרה, ממצמצת במהירות. זו
הייתה השיטה שלה כדי לא לבכות. "זה מקסים", היא אמרה בקול
רועד. "כל הנרות וה..." היא פרצה בבכי סוער. והיא בכתה ובכתה,
האישה המדהימה הזאת, היפייפיה הזאת, והיצור הכי נהדר שיצא לי
להכיר. כל כך שנאתי את המחשבה שעוד 43 דקות בדיוק, אני אצטרך
לאחל לה שנית יום נישואין שמח, ולשמוע אותה בוכה שוב - באותה
ההפתעה.
אמנזיה.
ושנאתי כל רגע ממנה.