שוב הבן זונה דפק לה מכות, סימנים סגולים מבצבצים מתחת למשקפי
שמש. מסכנה אינה. היא חושבת שאף אחד לא שם לב. מתי תזרוק אותו?
חמודה כמוהה תמצא בקלות מישהו יותר טוב. אסור לי להגיד כלום.
אני בקושי נהג אוטובוס, לא עובדת סוציאלית ובטח לא שוטר. אני
מעיף מבט במראה, אינה כרגיל מתיישבת באחד מהמושבים הבודדים.
בסוף בן יהודה פונים שמאלה, הזיזו את התחנה לא מזמן כי באלנבי
שוברים עכשיו את הכביש. או שמחפשים שם נפט או ששוב גילו
שחייבים להעביר איזה כבל. הכל דווקא זורם השבוע. "שלום, גברת
לוין. מה שלומך?" ישישה יקית. אף פעם לא מפספסת אותי, וזה בקו
שמגיע כל ארבע דקות.

כבר כמה חודשים שאני עושה את הקו הזה. אני שורק אותו מתוך
שינה. שום דבר לא יפתיע אותי. לוקח בלילה סטודנטים לרידינג משם
הם הולכים ברגל לנמל. מפזר נשים מבוגרות בביתן עם סלים עמוסים
משוק לוינסקי. מסיע תאילנדיות לעבודות ניקיון ברחבי תל אביב.
האמת שאני לא בדיוק נהג אוטובוס. הכל התחיל בחורף האחרון.
עליתי על קו 4 באלנבי אחרי משמרת ארוכה במהלכה הענקתי דוחו"ת
חנייה לעשרות נהגים. עבודה נוראית. אם כבר יוצא לך לדבר עם
מישהו הוא נחמד ומנומס רק לשתי דקות, וברגע שהוא מבין שאי אפשר
לבטל את הדו"ח הוא יצעק, יקלל, יאיים במכות וגם ישלוף סכין.
הייתי הרוג מעייפות, כמו תמיד אחרי משמרת. האוטובוס היה כמעט
ריק ונשפכתי למושב שמאחורי הנהג, זה נראה לי הכי בטוח. ככה
אפשר לראות בדיוק מי נכנס ומי יוצא. המדינה הזו התחרפנה לגמרי
בזמן האחרון, כל דוס חבוש בשטריימל הוא פוטנציאל למחבל מתפוצץ.
אני כמעט תמיד יושב מאחורי הנהג. זה מאפשר לי גם לצפות בנהג
עצמו, בשליטה שיש לו במכונה הענקית הזו, בכפתורים, בידיות
הבקרה, במנורות הפזורות באוטובוס.

הנהג היה די חברותי, הוא כבר זכר אותי. אפילו את החופשי חודשי
הוא לא ביקש לראות. אז קישקשנו קצת. על הצו מילואים המחורבן
שמגיע בדיוק שלושה שבועות אחרי שהתחלת עבודה חדשה או בדיוק
כשהכרת מישהי נורמלית. על מס הכנסה שמשאיר לך בדיוק כסף לשכר
דירה, אוכל וכבלים. כאילו שר האוצר מתכנן את הכל ככה שלא תוכל
לחסוך שקל, שלא תתקדם חס וחלילה מילימטר אחד קדימה. יכול להיות
שהנהג קלט אותי כבר מזמן, אבל זה לא צץ עד אותו לילה. הוא בטח
ראה אותי מגניב מבטים בהגה השחור והגדול. זה לא הגה כוח של
אוטו שמסובבים בחצי יד. כל פנייה דורשת ממך להסתכל לכל
הכיוונים, לוודא שהאוטובוס עובר את הפנייה חלק על כל האורך. כל
הכפתורים והידיות שאין בשום אוטו, שאין לך מושג אף פעם מה עושה
מה ואיך פתאום יש כזה פססס חזק. אינסוף מראות בכל מיני גדלים
מפוזרות בכל האוטובוס ומסביבו, ולכל אחת תפקיד. כיסא ענק שנראה
נוח יותר מכורסאת הטלוויזיה הכי יקרה שאפשר למצוא, אשר מקפץ
קלות כשעולים על בור בכביש ומגן על הנהג מפני חוסר הנוחות
הזמנית.

בעודי בוהה מוקסם, שאלה נזרקת לפתע לאוויר "רוצה לנהוג?" לא
בטוח למה, אבל אני מסתכל מאחורי. זוג תיכוניסטים מרוכז אחד
בשני, אישה צעירה בוהה בגשם וזוג זקן שמביט לכל הכיוונים רק לא
אחד על השני. כנראה שמדברים אלי. "מה לי ולאוטובוס, אין לי
מושג איך נוהגים באוטובוס" אני משיב. "זה בסדר, כולם פוחדים
בהתחלה" הוא מביט בי בחיוך אבהי ומרגיע דרך המראה שיש לו מעל
הראש. לא ברור לי אם הנהג צוחק או לא. אחרי כמה שניות ארוכות
הוא עושה סיבוב חד ימינה ובמקביל קובע ספק לעצמו "עוד מעט
מתחלפים". אני מסתכל שוב סביב. אין אף אחד שיכול להגיד לי שמה
ששמעתי באמת נאמר. מצד שני אם זה לא חלום, אף אחד גם לא ישים
לב שהתחלפנו.

אני עדיין לא משוכנע לגמרי שמה ששמעתי הוא חלק מהמציאות של שאר
האנשים, אבל ליתר בטחון אני עובר למושב שלצד הנהג. "האוטובוס
הוא כמו רכב אוטומטי ענק" הוא מסביר. "אתה רק צריך לשם לב
לעצור לאנשים בתחנות ולפתוח את הדלתות". הוא המשיך והסביר על
המערכות ההידראוליות, על מערכת ההילוכים, מצבי התאורה השונים,
המכונה שמוציאה כרטיסים והספיק לדחוס המון אינפורמציה בחצי
שעה. בסוף אלנבי הורדנו את הבחורה התמהונית. הוא סימן לי לשבת
במקומו והתיישב מיד מאחורי. אני בקושי זוכר מה בדיוק קרה, אבל
אני די בטוח שלא הייתי מאושר כל כך מאז שהייתי ילד. נהגתי את
שארית הקו כמו ילד בן שמונה עשרה בשיעור נהיגה. הוא אמר לי
שדווקא שלטתי בכלי בצורה מפתיעה אבל את המסלול שאני עושה כל
יום כנוסע שכחתי כמעט לגמרי כנהג. הוא היה חייב לתת לי כיוונים
בלי שהנוסעים ישימו לב ופעם אחת אפילו פיספסתי פנייה, מה שגרם
לעיקוף קל. נחתנו ברידינג מקץ מספר תחנות. מיוזע לגמרי ורועד
מהתרגשות ירדתי מהאוטובוס. הייתי בהתחלה מאופק אבל הוא חיבק
אותי כמו שאבא שלי אף פעם פעם לא חיבק. מלמלתי משהו כמו שלום
ותודה וברחתי חזרה הבייתה, כמו פושע.

כל השבוע חיכיתי לנסיעות באוטובוס, אפשר לומר שחייתי עבורן.
אבל הוא לא היה. התחלתי להביט בנהגי האוטובוס באור קצת שונה,
כמעט ביקורתי. ניסיתי לדמיין אותי נוהג במקומם בכל נסיעה
ונסיעה. שבוע אח"כ הוא פתאום צץ. אני עולה לאוטובוס לאט
בכוונה, מחכה שזה שלפני יתרחק מעט ואכן הנהג לפתע קורץ לי
ומסמן לי לשבת קרוב. "מה שלומך? הכל בסדר?" הוא שואל בלבביות
ומוסיף מיד "אתה נכנס כמו קודם, בקצה של אלנבי". זיעה של
התרגשות מתפשטת במהירות בגבי.

עם הזמן הדבר נהיה טבעי יותר ויותר. בהתחלה עוד פה ושם הייתי
צריך הדרכה בכיוונים אבל אח"כ הקו די זרם לי. זו הייתה תקופה
קסומה, כמו לחיות חלום ילדות. כל יום חמישי, איפשהו בין אלנבי
לבן יהודה, הייתי הופך לאדם לגמרי אחר. התחלתי להכיר את
הנוסעים הקבועים שלי. חלקם אפילו הכירו אותי. אינה המקסימה,
בעלת השיער החלק הארוך והעיניים החומות והגדולות. גופה שברירי
אך פניה משדרים גאווה, כאילו הייתה בת של צאר מהמאה הקודמת.
דוקא נוסע שתקן משך את תשומת ליבי, שלום שמו. נכנס לאוטובוס
בפנים קפואות ויושב במקום קבוע, בסמוך לדלת היציאה. אינו מביט
בעיניו של אף אחד. הנהג אומר שהוא חוזר איתנו מהעבודה בקריית
שאול. הוא כבר איבד שלושה בנים ולא נותר לו אלא להיות קברן.

לאחרונה ייסורי מצפון קלים היו מתחילים לתקוף אותי מידי פעם.
חשתי כנוכל, רמאי אפילו. בדומה לסיפורים ששומעים בחדשות על
גברים המתחזים לשדרן רדיו ידוע, טייס קרב או רופא ומפתים נשים
בודדות. בתוכניות טלויזיה היו מספרים את הסיפור, מפרסמים דיוקן
מצוייר וקדימה לבית הכלא. פחדתי מאד שמישהו יגלה את התרמית, לא
רציתי להפסיק לנהוג באוטובוס. הנהג היה מרגיע אותי ואומר שאף
אחד לא יודע וזה בכלל לא פשע. "ממתי לעבוד בחינם בשירות הציבור
זה פשע?"

הנסיעה האחרונה התחילה די כרגיל. קצת לפני התחנה הקבועה שלנו
החלפתי אותו, הוא לא הרגיש טוב. כרגיל אף אחד לא ראה בזה משהו
יוצא דופן, אולי הם חושבים שאני תחת תקופת התלמדות או משהו
דומה. אינה עולה לאוטובוס עם זוג שקיות עמוסות מהשוק. מתוקה
כזו, זה כבר כמה זמן שאני רוצה לזרוק לה מילה, להתחיל איתה,
אבל עוד לא אזרתי אומץ. שלום סיים משמרת והתיישב במושבו הקבוע.
זוג חיילות מצחקקות, בדרך לקניות במרכז ת"א. הנהג משתעל וגם
קצת חיוור. בתחנה הבאה הוא רוצה לרדת לנשום אוויר לדקה. אנחנו
מגיעים לבוגרשוב, החיילות יורדות יחד איתו ואני ממתין. הוא
משתעל בחוזקה כשגבו אלי ולפתע מקיא. ההשתהות שם מתחילה להיות
מוזרה. הוא ממשיך להשתעל ואני מתחיל להילחץ. כשהוא מסתובב אלי
אני רואה שהוא חיוור לגמרי. הוא מסמן לי עם האצבע להמשיך. אני
מבקש ממנו בשקט שיחזור, אני צריך אותו. אני לא באמת נהג, אני
רק מתחזה. הוא מסמן לי באצבעו להמשיך הלאה תוך שיעול כבד. אני
קופא על מקומי אך סוגר את הדלתות. אני מביט במראה שמעלי ונראה
שהמאורע החריג יחסית עבר חלק. הלב שלי מתחיל לדפוק כמו משוגע,
אבל אני ממשיך לסוע, לבדי.

המשכתי במסלול כרגיל, תוהה מה קרה עם הנהג. התחנות מופיעות לי
מעצמן ואני כמעט על נהג אוטומטי. תחושה של אושר מתחילה להתפשט
לי בגוף, אני מוביל לבדי אנשים באוטובוס. אני שם לב לנוסעים
שעולים בכל תחנה, שלא יעלה איזה מחבל מחופש בטעות, יש לי כאן
אחריות על חיים של אנשים. באחת מהתחנות עולה לי פתאום מבקר.
הלב שלי מחסיר אולי עשר פעימות בבת אחת. הוא אומר לי שלום
וצועק "כרטיסים לביקורת, כרטיסים לביקורת !" מתחילה תנועה
באוטובוס. הנוסעים שלי מתחילים לחפש בכיסים ובארנקים את
הכרטיסיות. הוא מבקש ממני את כרטיס העבודה. הנהג הכין אותי
למצבים האלה, המבקר עומד עכשיו להעתיק אליו את מספר האוטובוס,
את פרטי הנהג, מספר הקו ולמלא את התאריך והשעה. "אתה לא אשם עד
הרגע שאתה מרגיש אשם" הוא היה תמיד אומר לי. אני מגיש לו את
הכרטיס והוא מעתיק לאט את הפרטים לפנקסו. אני מנסה לשדר עסקים
כרגיל. "אתה חדש כאן?" הוא יורה. אני כמעט משתין במכנסיים.
למזלי הוא לא מחכה לתשובה ומתחיל לבדוק כרטיסים. לעזאזל, דוקא
היום שהנהג בורח לי באמצע מגיע המבקר? הנהג היה בטוח יודע
להתמודד איתו. ומה אם ימשיך לשאול שאלות? או ירצה לראות תעודה
מזהה? שיירד כבר, שימשיך הלאה. "חלש היום קצת, אה?" הוא חוזר
אליי מהבדיקה. אני אומר לו שמזל שאנחנו לא מקבלים משכורת לפי
מספר הנוסעים והוא מצחקק. שתיקה ארוכה. יש עוד שלוש דקות עד
התחנה הבאה. אני מגניב אליו מבטים מדי פעם כדי להתכונן למכה
הבאה. המבקר השמנמן מזיע ומתנדנד יחד עם האוטובוס. בגלל הכובע
קצת קשה לראות, אבל אני מבחין שגם הוא מציץ לכיוון שלי, אבל
מתרכז דווקא בהגה. כנראה שצריך מכור כדי לזהות מכור. "רוצה?"
אני שואל אותו בהיסוס. הוא מביט בי ואח"כ בהגה ושוב בי, כמנסה
לוודא למה אני מתכוון לפני שהוא מביך את עצמו.

אני מתחיל בהדרכה כמו שזכרתי אותה "זה כמו לנהוג באוטומט, אין
מה להבהל מכל הכפתורים. רובם הם כמו הביצים של האפיפיור,
שיהיה". "בנסיעה הראשונה, קח מכל אחד חמש ועשרים, זה המינימום
ואף אחד לא יתלונן". עיניו נוצצות כמו של ילד בפעם הראשונה
בים.