ליאל כהן / החוט שלנו |
שרוטה, חבולה, סביבה דממה
ומתוך האפלה המרה, זרחת לה פתאום
באור אחר.
ישבת ובחוטי זהב קטנים
חיברת אט אט בחזרה
את קרעי החוט שלי
את קרעי השפיות השלי
הרמת אותי מהרצפה
והושבת אותי על החוט הדק שלי
החזקת לי את היד, ניגבת לי את הדמעות
וזהרנו ביחד.
והמלאכים שרו לך
אז באת והתיישבת לידי
על החוט הדק שלי, מעשה ידיך
אבל החוט שלי
לא יכול להחזיק את שנינו
אז נפלנו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|