ואז הגיע הסתיו והשטויות התמעטו בהדרגה עד אשר פסקו. אתה דווקא
אהבת להירטב בגשם, אך אני לא  סבלתי את מגע הבגדים הרטובים על
העור ופחדתי שאצטנן ואתה קראת לי "נורמאלית מידי", כי לך זה
נראה דווקא כיף ללכת בגשם, אבל בכל זאת ויתרת על הרעיון.
אז היינו נפגשים יותר אחד אצל השני, אתה השאלת לי דיסקים של
שירים עבריים  ואני הייתי שומרת אותם במגירת התחתונים, ככה בין
התחתונים האדומות לתחתוני התחרה נגלו אליי פני זמרים צעירים על
עטיפות של דיסקים ובכל פעם שראיתי אותם שם כמו הופתעתי מחדש,
שעשעה אותי המחשבה שהשירים הללו שנטעת בי הם בלתי נפרדים מהגוף
כמו תחתונים. ואני הייתי שבה ומתעטפת בהם בימים קרים שבאו
לאחר-מכן.
ויותר מכל אהבתי דווקא שיר אחר, לועזי, מדיסק שהשאלת לי באחת
הפעמים, של אחת הלהקות האהובות עלייך: "LED ZEPPLING", וזה
היה, כמעט באופן ידוע מראש, השיר  "BABE IM GONNA LEAVE YOU".
אהבתי להשמיע אותו בכל שעות היום, אך יותר מכל בבקרים, מיד עם
ההתעוררות, הייתי פותחת את התריסים ומכוונת את מערכת הסטריאו
שלי על העוצמה הגבוהה ביותר, גם אם השעה הייתה רק תשע או עשר
בבוקר, ובעודי פושטת את הכותונת הייתי מלווה את הזמר עם הקול
הנעים ששטף לי את האוזניים: "BABE... BABE BABY... IM GONNA
LEAVE YOU, I SAID BABY... YOU KNOW, IM GONNA LEAVE YOU..."
שנינו היינו אז במעין תקופת מעבר, אזרחים זמניים, לפני צבא,
ובאוקטובר השמש התכסתה בעננים, רדומה משהו, ואילו השמש שלי רק
הלכה והתעצמה, מבעירה את הנפש ומלהטת את הגוף כל פעם שבאת
אצלי.
ומכל הפעמים, פעם אחת זכורה לי יותר מכל: אתה בפתח, נכנס בדלת,
שערך בוהק כאילו היה שזור יהלומים, דמעות נובמבר נאחזות
בשורשים הבלונדיניים שלך, ולגופך גולף עבה ואפור מצמר, כזה כמו
שהיו סורגים רק פעם, וג'ינס משופשפים שאהבתי נורא, השיער השטני
שלך קצת לח וסתור וקצווה נופלת על הפנים, מכסה קצה עין ירוקה
מחייכת בימים סתווים. ושוב אתה עוטף אותי בעדינות ואני מרגישה
כמו כורכים סביבי נייר עטיפה, ואומרת לך להביא נייר דבק, כדי
שנוכל לעמוד כך בזרועות חובקות לנצח, ואתה פורץ בצחוק הילד
המתגלגל שלך, העיניים נובעות כמו שרק בגשמי נובמבר רואים ואני
מביטה בך כך שוחק אליי וכבר יודעת בברור שאוהבת, אוהבת אוהבת
ללא גבולות ומשהו בי נובע אלייך בכמויות בלתי נלאות, ולנוכח
המחשבה הזו חרדה מחלחלת לי לאט לאורך הגב, כיוון שעמוק בפנים
אני יודעת שאסור לאהוב ככה, לאף אחד אסור לאהוב אף אחד, זו
אהבה קשה ונוקבת, אינסופית, והשאלות שוב עולות אצלי: אולי אני
חומדת אותך יותר מידי לעצמי, יותר מן המותר, לא שאלות בעצם
יותר הטפות מוסר בשצף בלתי נשלט: את עוד תהרסי לעצמך את החיים
עם האהבה המטורפת והקנאית שאת רוחשת לו. אבל הנה, כבר חורף
והוא עודנו כאן, ואחדים יאמרו שבחורף אין אהבה, היא מסתתרת
מפני הגשם תחת גגונים של בתים עזובים, אם זה נכון אז אולי בכל
זאת תישאר כי אין לך מה להפסיד, מה אני אעשה איתך, מה אני אעשה
מה אני, אולי יחל לרדת לפתע גשם ואני אלך להוציא את הפוך
מהבויידם ואפרוש אותו בטקסיות לבנה על המיטה, כן ככה, ואחשוב
שהרדיאטור מיותר, אני נשרפת בלהבות אהבתי אלייך. אתה תביט בי
מסדרת את הכל ותבין בלי מילים והשתיקה תעטוף אותנו. אבל לא
שתיקה רועמת יותר, שתיקה של שלוות חורף מצועפת כזו כשהגשם דופק
בחוץ על החלון, וכך באלם נכנס תחת הפוך המנחם ואתה תאהב אותי
סוף-סוף באמת.
ונשקע אל תוך המזרן וחום מוכר וממכר יעטפנו כמו אל תוך רחם
משותף, הסדינים יתקמטו קצת אולי תחת מגע גופנו אך הקמטים קמטי
אהבה יהיו ולא עוד קמטי געגועים קשים ונוקבים.
נשב ככה שעה שעתיים, אולי אפילו יום שלם, כמה זמן שייקח לך
להיפתח אליי שוב כמו מניפה ואני אוכל לקרוא לך את כל המחשבות
שרצות בין תריסי העיניים האטלנטיות האלו. וכשתמצא לנכון תתחיל
להציג בפניי כמה תיאוריות חדשות שקפצו לך לראש, ותדבר למשל על
התופעה המוזרה הזו שנתקלת בה לאחרונה- גברים ששותים קפה עם
סודה, יושבים בלי בושה בבתי-קפה בתל-אביב ומזמינים כאילו היה
זה הדבר הטבעי ביותר בעולם- קפה הפוך וסודה,
ומי-בכלל-יכול-לשתות-את-זה-אולי-זו-אופנה-חדשה, ותגיד שצריך
לנסות את זה פעם, אולי יש בזה משהו באמת. או תשאל אותי לפתע מה
עם הכתיבה שלי ואני אתלבט עם עצמי כמה רגעים ולבסוף אומר לך
שכתבתי השבוע רק כמה שירים, כך ממש בין לבין, בחטף, ואתה תביט
בי מעט מודאג והטון שלך יהיה רציני כשתאמר לי שוב שאני צריכה
להקדיש יותר זמן לכתיבה כי הפרוזה שלי הרבה יותר טובה מהשירה
ושאני סתם מתעצלת, חבל לאחת כמוני להיות כישרון מבוזבז. אני לא
אשאל שוב למה אתה מתכוון, כי כבר הצגת לי את התיאוריה שלך על
שירה, כשהכותבים אותה מתחלקים אצלך לשני סוגים: המשוררים, שאין
ביכולתם להתחייב לכתיבת טקסט פרטני ובעל עלילה מורכבת מידי, או
תוכן באורך של יותר מכמה שורות. והסוג השני- בו נמנים כותבי
הפרוזה העצלים, אלו שאין להם כוח או זמן לשבת ולהקיא טקסטים
ספרותיים ומחזות מורכבים שיושבים אצלם בראש, כי זה דורש הרבה
מאמץ. וכדי לשכנע אותי בצדקתך, להבטיח שאבין מדוע שירה הינה
נחלת העצלים לכתוב, תשוב ותטען במהלך השיחה שזה בעצם לפרוק
איזה צורך הבעה עמוק ומעיק שיושב לך כמו גוש בצק בבטן, כשאתה
יודע שהדרך היחידה להיפטר ממנו היא על-ידי המילים, ושירה היא
פריקת הצורך הזה בכתב, בדרך הקלה והקצרה ביותר: כמה שורות
מפולפלות, פה ושם לזרוע חרוזים והופ- יצרת שירה ובו זמנית זכית
בהקלה שהיא מביאה עמה, הקלה של פריקת עול, ותחושה משחררת של
פטירה ממועקה, לפחות עד לפעם הבאה.
ואני אומר אז מה אכפת לך, אני דווקא אוהבת שירה ומתחברת אליה
יותר בזמן האחרון, ואתה תצחק ותגיד שבטח, כי אני הרי הופכת
עצלנית יותר מיום ליום, ואני אמחה בקול מתפנק ונעלב קמעה "לא
נכון", ואתה תחייך "דווקא כן", ואני אתחב את כפות הידיים מתחת
לגולף העבה ואתחיל לדגדג אותך בבטן כמו שרק אני יודעת, ואגרום
לך להתפתל מצחוק כמו שרק ילד בין ארבע יכול, 'אז אולי משהו בך
נשאר בן ארבע' אני אחשוב לפתע ואתה תבקש שאפסיק, אבל אני אמשיך
עד שתתחנן ותגיד שכבר כואבת לך הבטן ובין נשימה לצחוק נשנק
תיכנע "טוב, טוב, את צודקת". ואני אתחיל ללטף לך את הבטן
בזרמים וכבר לא אקשיב למה שיבוא ממך לאחר-מכן, כי משהו במנגנון
המחשבות מתקלקל בכל פעם שאתה צוחק כך כמו ילד קטן. ואני תוהה
שוב איך היית בתור ילד, ומדמיינת אותך בעיניי רוחי, עור לבנבן
מציץ מבין שרוולי החולצה וזרועות קטנות וחמות מושטות לפנים,
מבקשות להרים, והשיער החלק והעיניים הירוקות המטריפות שלך
שתופסות חצי פנים מרוב שהן גדולות, ומכאן הכל שוב יוביל לאיך
ייראה הילד שלך ו-אוי-כמה-שאני-רוצה-לעשות-לך-אחד ומה קורה לך,
את בסדר, תתאפסי, תרדי לקרקע, אתם בקושי בני שמונה-עשרה
ומכירים רק כמה חודשים ואת כבר רוצה לעשות לו ילדים, תהיי
ראלית, תסתכלי עליו, הוא בעצמו נראה כמו ילד, הוא לא צריך
עכשיו אחד משל עצמו.
אולי זה מה שאהבתי בך יותר מכל, השילוב הזה שהיה בך, של
ילדותיות מוחצנת, היכולת לפלוט שטויות בכמויות ולהצחיק אותי עד
דמעות, ואף פעם לא להתעייף מכך, להמציא לי שמות חיבה מצחיקים,
להרים אותי במפתיע "שק קמח" ולקרוא לי "פיצית", ואל מול כל אלו
הרצינות והעצב הטבוע בך, קו המחשבה החד, היכולת שלך לקרוא אותי
כמו ספר פתוח, החוכמה, הערצת הסיפורת בפרט והמילה הכתובה בכלל.
ויותר מכל התיאוריות המוזרות והמקוריות שלך, שהיית מציג בפניי
והיו ממלאות לי את הראש ומשביעות אצלי איזה צורך נפשי, הידענות
הזו שלך שהפתיעה אותי כל פעם מחדש.
הייתה בך ציניות קלה אך לא מרעילה, אף שלעתים, כשעלה אצלך איזה
זכרון ועצב היה ניבט אלי מעינייך, היית מתעטף בה, בציניות הזו,
כמו מסתתר מפני העולם מאחורי שמלתה האטומה, ואני הייתי חשה אז
כיצד אתה אוזל ממני באחת ושותקת, ממשיכה להביט בעינייך וכמו
הייתי מביטה באדם זר, ומחזיקה לך את היד למרות שברגעים כאלו
נרתעתי, כאילו מישהו אחר היה נכנס בך. הלבד היה מנצל את
ההזדמנות, כמו פרצה שקוראת לגנב הוא היה מתגנב בכל פעם שרחקת
ממני, צץ משום מקום, אולי מהחלון הפתוח, ונדחק לי אל בין
הצוואר, עוטף זרועות ומחלחל ברווחים שבין אצבעות הרגליים. אתה
הבחנת בי מתייסרת וניסית לגרש את הלבד הזה מעליי בעינייך או
במגעך, אך לא תמיד הצלחת ובסדקים הללו הנפערים מתוך החולשות
נכנסו המועקות.
ברגעים כאלו נפתחו אצלי ברזים, שסגרתי מזמן, ורצית לשמוע, אני
ביקשתי די, ושאלת למה, אמרתי שאינני אוהבת לחטט בפצעיי. לא
כעסת, גילית הבנה עצומה אליי, ובכל זאת, בכל פעם שהיינו נכנסים
לזה היית שב וטוען שאלו כלל אינם פצעים, פתוחים או שלא פתוחים,
אלו צלקות.
אני הייתי מחייכת אז ופולטת "מה איכפת לך בכלל" מתריס כביכול,
אך עמוק בפנים כלל לא כעסתי כי ידעתי שאכפת לך, אולי יותר מכל
אדם שהיה קרוב לי אי פעם.
לעתים בכל זאת גילית נחישות והיית מנסה לדובב אותי, בטענה שאין
סיבה לשמור דברים כאלו בשק נסתר בבטן, ואני הייתי שותקת אז, לא
כי לא היה לי מה לומר אלא כי איך אפשר בכלל לומר דבר מה כשאת
הגרון חוסם גוש גדול וקשה של מועקה, או שהייתי פותחת במתקפת
נגד מטופשת וטוענת שאין לך זכות בכלל לומר מה טוב עבורי ומה
רע, לא כשכל-כך הרבה שלשלאות כובלות את נפשך. ואז היית פולט
לפתע, ללא כל התראה, שדווקא מתחשק לך נורא גלידה עכשיו, ואני
הייתי מוחה "מי צריך גלידה" ושלי בכלל לא מתחשק עכשיו, כי
עכשיו חורף ומי אוכל גלידה בחורף, וחוץ מזה מי בכלל חושב על
גלידה בזמנים של מועקה עוטפת. וכשהייתי חושבת על זה למשך זמן
מה הייתי נטרפת: איך אתה יכול להדחיק את הדברים הללו, איך זה
שבכל פעם שמשהו מטריד אותך, כמו זבוב שמזמזם ליד האוזן, אתה
מגרש אותו וחושב מיד על אוכל, הייתי מתקנאת בך מעט, ביכולת
המופלאה הזו שלך להרחיק ממך מטרדים ומכאובים נפשיים, ובכל זאת,
דברי המתיקה לא ישביעו אצלך לעולם צורך נפשי, רציתי לומר לך,
לצעוק, הנפש אינה שובעת מדברים גשמיים, מתי תבין את זה. לא
רציתי שתצטרך לעבור את שאני עברתי כדי להגיע לאותה המסקנה
המייאשת. עמוק בפנים ייחלתי לא פעם שנהיה אחד, שאוכל ללמדך בין
לילה את שלמדתי על בשרי במשך השנים, ואולי הייתי טיפשה לייחל
לזאת, אולי הייתה זו בקשה בלתי אפשרית, אולי רציתי בעצם,
אביתי, שתהיה אני. וידעתי שלעולם לא תהיה. בסך הכל כאב לי
לחזות בך עובר את אותם הייסורים בהם נחבטה נפשי שלי, בסך הכל
רציתי שתהיה כבר אחרי, מעבר, שתגיע למעין שלמות נפשית עם עצמך,
עם מה שהינך. תקווה הינה דבר הרסני, ידעתי מאז ומתמיד, אך לא
הצלחתי להפסיק ולייחל לראותך מתעלה על כאביך וכבלייך, מתעלה על
עצמך, כמו יוצא מאיזה כאב שקורע איברים פנימיים, יוצא משם
מחוזק יותר ואוהב ללא היסוס, ללא חשש.  
ואולי רציתי אותך אוהב אחרת, מכיוון שאתה כן אהבת אותי, בדרכך,
דרך שלמדתי להכיר רק מאוחר יותר, שכן אהבתך הייתה חמקמקה,
מסתתרת ומציצה אליי לפרקים, כמו נחבאת באבק השוחק של השגרה.
אין ספק, אהבתי אלייך הייתה קשה הרבה יותר, תובענית, על סף
קנאות נרדפת. הזוית נטישה הייתי, פחדתי לאבד אותך, לא סתם, אלא
כי ידעתי מה אחזתי בידיי, ובכל פעם שהייתי מהרהרת במחשבה שמא
אני ברת חלוף אצלך, עוברת אורח בחייך, הציפה אותי יראה כה
גדולה עד שהייתי נשבעת שמעתה והלאה לא תהיה כה חשוב בעיניי,
שאדחק אותך אל הפינה, הצידה ממרכז חיי. אך בסופו של דבר
ההבטחות כמו התאדו עם שחר המחרת והייתי שבה ופורמת את נפשי
אצלך במילים, כמו פורקת סחורה נפשית. ואתה הקשבת כל הזמן,
הקשבת והחרשת, בין אם שמעת את הדי צחוקי או את דמעותיי הכבדות
מתגלגלות במורד הלחיים, עוברת במצבי רוח קיצוניים, שבת ושתקת
בכל פעם ומה היית חושב עליי באותן שעות עד היום אינני יודעת.
פעם עוד ניסיתי להסביר לך את ההגיון שיש בצבא המחשבות שפוקדות
אותי, אך משראיתי שאין טעם לשוב ולהסביר מדוע אני בוכה דווקא
בשיאים, או נמלאת פחדים ברגעים המאושרים ביותר, אמרתי לך
שתקשיב לארכדי דוכין, ששר אותי בדיוק  ב"מרוב אהבתי".