פורים.
נכנסתי לכותלי הבית ספר, מחופשת כדרוש.
הראשים מסובבים לעברי, מנסים לראות ולפענח למה התחפשתי.
חלקם שואלים, חלקם צוחקים, חלקם עושים כאילו הבינו, חלקם
אדישים.
היה נחמד.
"לא כל יום פורים", חושבת לעצמי.
ובעצם, אני יכולה להוכיח שכן;

כל יום,שמונה בבוקר,הנני מגיעה לבית הספר.(טוב נו,מידי פעם
קורה שאני מאחרת)
נכנסת למקום הדי גדול, מצוידת במכנס וחולצה מסוגננת שלא לכל
אחד יש.אחרי הכול, המטרה היא להיות מיוחד.
ברגע שאתה נכנס למבוי הסתום הזה, אפשר להבחין בכמה וכמה
קבוצות:
הפריקים - היושבים בקבוצה די מאיימת,עושים תנועות רוקאנדרול
בידיים, בטוחים שהיו שייכים ללד זפלין בגלגול הקודם או לפחות
לאירוסמית', לבושים בשחור, כי זו הרי דרך חייהם, מצוידים
בסיגריות וכל נייר עם טבק שנראה מגניב מספיק, מבריזים הרבה,
שרים הרבה.
זה נראה כאילו הם עושים הרבה, אבל בעצם עם האדישות והאי
התנועה, באה המאגניבות.

הערסים - קבוצה יותר מאיימת, המונים המונים שתמיד אתה תוהה מתי
לעזאזל הם נגמרים, מטופחים, עושים הרבה בעיות, נפצים, סכינים
וכל הבא ליד.
הם שונאים בדמם את הפריקים, אוייביהם הנצחיים.

הפרחות - קבוצה ורודה למדיי, מתקשרות בשפת הצעקות, שרק הן
יכולות להבין, מתחברות עם קבוצת הערסים, מטופחות, מאופרות, עם
נעלי עקב בגובה הרים, הרי חייבים להיות גבוהות, כדי להיות
כוסיות.
עושות בעיות, דורשות צומי, הלבוש מתאפיין בכמה שיותר אופנת
י,כמה שיותר שמח, וכמה שיותר נמוך.

החנונים - אם אתה מאוים מהם, אז כנראה שאתה אחד מהם, שקטים
למדיי, מתאפיינים בבינה והשכלה גבוהה, ראש למטה, בלי יותר מדי
תנועות, שלא ישימו לב, מאוימים על ידי הערסים, לובשי משקפיים,
שקטים למדיי כבר אמרתי?

בין אם אני פרחה ובין אם אני פריקית,
הכי כיף עצם ההתחפשות.
אותם מתבגרים (שכמובן, אני אחת מהם) מחופשים ובאותה דקה גם
מחפשים את הדרך אל האושר.
לסיים את התיכון, להוריד את התחפושת.
ואחר כך להתחפש לאיזה חייל.
אחרי זה גם לאיזה שנטי בהודו ולבסוף,לבעל משפחה מורחבת.
החיים זה פורים אחד גדול.
פורים, זה חג שמח.
חייכו קצת, נסו להתחפש לעצמכם.
תהיו אינדווידואלים בנשף תחפושות.
מצידי תתחפשו לנעל בלט, העיקר שזה יהיה משו קרוב אליכם (ואני
באמת מכירה כמה אנשים שקרובים להיות נעל...)
ומדי פעם,תעצרו שנייה ותצחקו על מה שקורה פה.
תסתכלו מסביב ופשוט תראו שכל יום, פורים.