אני רוצה לבכות מבלי שיחבקו אותי.
אני יודעת שיש כמה אנשים שאוהבים אותי ושאולי כואב להם לראות
אותי כשאני ככה, סובלת. אני לא רוצה שיהיה להם קשה. אני גם לא
רוצה שיראו אותי כשאני ככה.
זה לא משהו שאני גאה בו.
והכאב. כל הכאב הזה פשוט אוכל אותי מבפנים כלפי חוץ ואני לא
מבינה. אני לא מבינה למה חייב להיות כל כך הרבה כאב בעולם. אני
לא אומר שזה לא הוגן. אין כזה דבר לא הוגן - לכל דבר יש סיבה.
גם אני במהלך חיי שברתי כמה לבבות, איכזבתי כמה אנשים, עשיתי
כמה דברים מטופשים...
אני לא אהיה יפת נפש  ואומר שאני לא מבינה למה מגיע לי כל
הכאב. אני ארים את ראשי באוויר, אקח נשימה עמוקה ואנשוך את
השפה כדי שאפילו לא אבכה. לא אתן להם לראות אותי חלשה. אני לא
מסוגלת.
לא אסכים שיכסו אותי במכסה הזכוכית שלי. לא אירא מפני טורפים.
אחכה עד שיסובבו את גבם ויתחילו ללכת לפני שאשקול להזיל דמעה.
ואם יהיה לי קר ואם יטרפוני, כך יהיה ומות אמות כפרח הגאה
והיפה שהייתי בחיי.
אך אם , בטעות, בכל זאת יפלט לי רגע של חולשה, אני רושמת כאן
את רצונותיי שהייתי רוצה שימלאו למעני:
אני לא רוצה רחמים.
אני לא רוצה נשיקה מנחמת.
אני לא רוצה שתיזכרו לומר לי שאתם כאן בשבילי ושזה בסדר, כי
בשבילי זה לא.
אני רוצה שיבינו שאני פרח מאוד גאה. לאהוב- אהבתי, ומאהבה
נכוויתי ואת שני הדברים האלו קשה לי להראות, אז אני מצטערת.
אני לא רוצה כוס תה ושיכסו אותי בשמיכה.
אני לא רוצה לאכול עכשיו.
אני לא רוצה שתסתכלו עלי עם המבט הזה.
הניחו לי בשקט, אני כבר אסתדר, כי כל מה שאני באמת רוצה עכשיו
זה לבכות מבלי שיחבקו אותי.