אני לא רוסיה. לא הייתי אף פעם. נולדתי בבלרוס, מעולם לא יצא
לי להיות  בכיכר האדומה או לראות את פוטין או את קודמיו, הקשר
היחיד שהיה לי לרוסיה היה דרכון סובייטי אדום, שאיתו אמא נסעה
לכל רחבי תבל עם התזמורת שלה בזמן שאני "הושאלתי" לסבא וסבתא.
גם מהדרכון שמחה כל המשפחה שלי להיפרד לעד ב-1991. וכן, בניגוד
למגמה הרווחת, אני אפילו יהודיה בכל מאת האחוזים, כולל הסבירות
הקלושה שקוזאקים אנסו מישהי מהמשפחה (וזה, למיטב ידיעתי, לא
קרה). אמנם, ההגדרה של משפחתי הנאווה ל"יהודי" מאפשרת לי לשים
פס על כל תרי"ג המצוות ביחד ועל כל אחת מהן לחוד, אבל בכל זאת
- זה מה שכתוב בתעודה. וככזאת (יהודונת), אני אפילו מרשה לעצמי
להרגיש שאין לי ארץ אחרת.

מוזיקת  רקע של צ'יבורשקה או לחלופין כל שיר נוסטלגי אחר  
אף אחד לא ידע ולא שיער לעצמו  שאמצא את עצמי נתקפת בדילמה
חריפה בהרבה מהשאלה: "מיהו ז`יד?". הדילמה תקפה אותי כבר בארץ,
בעיקר כי במולדת הישנה היה לי מספיק שכל רק בשביל להציק לתוכי
המשפחתי, ועסקה בשאלה החשובה לא פחות: "אם בבלרוסיה קראו לי
"ז`ידקה", ולכאורה כאן זאת ארץ הז`ידים - איך זה שכאן בארץ
הז`ידים קוראים לז`ידקה שכמוני 'רוסיה'?". השנה הייתה 1998,
וחשבתי שאחרי 400,000 עולים  ואולי קצת הרבה יותר, זה היה
ניחוש פרוע, האבוריג`ינים שפה כבר ילמדו לקבל אותנו כאחים
אבודים, ואם לא אז לפחות בני דודים, ובטח לא יקראו לנו רוסים.

האבוריג`ינים בתגובה דרשו מאיתנו לעלות על המטוס חזרה לרוסיה,
מה שכמובן גרם לנו לדרוש מהם לעלות חזרה על העץ. חוץ מזה,
למרות שכאמור היו כמויות ענקיות של עולים, עדיין נמצאו אנשים
ששאלו (ועדיין שואלים, היום, ב-2005, פאקינג שיט!) האם "האוכל
טוב בארץ?", או אם היה רדיו ברוסיה, וטלוויזיה ורכבות ונייר
טואלט? החלק הנעלב מבינינו שאל בתגובה האם עדיין מבעירים פה אש
במטוסים, והעניינים המשיכו כרגיל. ובהתחשב בזה שכעבור 13 וקצת
שנים בארץ, אני באמת כבר לא ממש מכירה מציאות אלטרנטיבית
כלשהי, ומנסה להיות ישראלית עד כדי כך שאפילו הייתה תקופה
שהתכחשתי למקורותי ה"רוסיים" - בכל זאת יש מי שיצביע לי על
המוצא שלי. ואני מודה שאני לא ממש מתה  על זה.

נכון, אני לא ממש נופלת על ההגדרה של ישראלית מצויה. יש לי קצת
פחות נתונים מאגניבים, אני מנומסת (לפעמים), שקטה (עד ייאוש),
דוברת מס' שפות, לא משהו אבל עדיין, והעברית שלי יחסית טובה
חוץ מכמה מקרים מביכים עם אלונקה ובכל זאת, הרי זה לא שרואים
את כל זה בהסתכלות הראשונה עליי ברחוב.

ואז אני מסתובבת לי בעיר (נגיד חדרה), בשביל להישאל על-ידי
עובר אורח, ברוסית צחה, האם אני יודע איך מגיעים מנקודה A
לנקודה B. ברור שאני יודעת (לא), אפילו לענות ברוסית אני
מסוגלת - רק מאיפה הוא יודע שאני יודעת, לעזאזל? כל המסיכות
כולן שוות לתחת...

ולא משנה כמה ישראליה(ת?) אני ארגיש, וכמה אני אשלה את עצמי,
ולא משנה כמה הכרה אקבל - תמיד יבוא אותו השוטר, או נציג אחר
של החברה האבוריג`ינית, וישלח אותי אל המקום שאליו, לדעתו אני
שייכת - זאת אומרת, רוסיה.

והצרה הגדולה היא שלשם אני לא שייכת - ובקצב הזה לא אהיה שייכת
לכאן לעולם...