חי,
נושם.
המוח רושם
אפילו לומד מדי פעם
כשלא עסוק במחשבות של טעם.
רעם,
אחרי הברק.
שפגע בטעות
ברגש שצחק.

ילדים מאושרים
מחייכים את בנייני הרחובות
פנסי הרחוב מאירים את החושך
שמאחוריו כנראה מפלצות.
ופתאום הפסקת חשמל
וכבר לא רואים את החיוכים
שהפכו בשניה לדמעות.
פחד מוות, האומץ אזל,
איך אפשר ללכת בלי לראות.
ועד שלא תעלה החמה
עד שהענן לא יגלה את הירח
כל צעד
כמו מלחמה.
מצב שכזה - אפילו הפחד בורח.
שקט,
דממה של בדידות
תמיד יותר נוח להתעסק בעצבות.
את,
חיה בבועה
של סבון, נקי, עם צבעים של קשת.
אני
חי בדמעה,
של מבוגרים שמפחדים מהחושך.