"מרוב שחוזרים עליהן, מאבדות המילים אט-אט את משמעותן, והכאב
שהן נושאות בקרבן נחלש". (אגוטה קריסטוף, "המחברת הגדולה")

האם השפה שלנו נהייתה כל כך זולה, כל כך פשוטה? מדוע זה קל לנו
יותר ויותר לומר מילים ללא כוונה, חסרות משמעות?
שמתי לב כי נעשה קל יותר לומר האחד לשניה "יקירי", "יקירתי",
"בובי" ו-"קוקי", מבלי להתכוון לכך כלל. לו הייתי סופר את
הפעמים בהם מילים אלו נאמרו כלפיי ללא תכלית, בוודאי הייתי
מתבלבל לחשוב שאני לא לבד...
הכרתי בחורה שהכאיבה לי מאד; זה לא מנע ממנה לומר לי מילים
אלו. ובחורה אחרת שדחתה אותי מעליה, אבל זה לא מפריע לה להחמיא
לי בכל פעם שניפגש: "הו ישי, אתה כל כך מקסים", "הו ישי, אתה
נראה טוב", ואני משחק את המשחק ומחמיא חזרה, אבל אין בזה שום
כוונה. וגם ההיא, שיש לה חבר בכלל כבר ארבע שנים; למה,
קיבינימט, למה? אני לא הקוקי ולא הבובי שלך! עזבי אותי, לכי
אליו...
אבל זה לא משנה - גם ככה זה נאמר מהפה ולחוץ. מסמנים וי לעצמם
- "אני אדם נחמד" - וממשיכים הלאה בחייהם החיצניים.
חיבוקים ונשיקות. כשהייתי ילד הכל היה הרבה יותר תמים ואמיתי.
כשהייתי פוגש חבר הייתי מחליק לו "כיף", וזה היה מספיק כדי
להביע את הכל - אני שמח לפגוש בך כאן. אבל היום, היום כשפוגשים
חבר צריך להתחבק ולנשק על הלחי. אז למה אני מרגיש פתאום כל כך
רחוק? וכך, כמו המילים, גם החיבוקים והנשיקות הופכות חסרות
משמעות. נשיקה זו רק פעולה חיצונית, מחויבות חברתית.
עם החברים הכי טובים שלי אני לא חש צורך להתחבק ולהתנשק.
לחברים הכי טובים שלי מספיקה קריצת עין ולחיצת יד. ותמיד
כשמגיע השלב הזה בחברות שבו מתחילים להתחבק ולהתנשק, אני יודע
שהלכה לי עוד חברות לעזאזל. אז נתחבק ונתנשק, נחשוב שזה מחפה
על זה.  
אנחנו חיים בעולם חיצוני; הפנימיות חסרת משמעות. והגיעה שעתה
של השפה ליישר קו עם העולם. העולם נעשה נוח לדיבורים חסרי
משמעות. אבל אותי זה מגעיל, אז אנא מכן - נא לא לקרוא לי
"בובי", "קוקי" ושום צורה אחרת של המילים החלולות האלו. נא לא
לחבק או לנשק אותי. אני לא מחפש לאסוף מילים ריקות מתוכן; אני
מחפש רק אחת שתגיד לי את המילים האלו אבל הפעם בכוונה מלאה.
ורק לה אני אומר אותן חזרה ורק אותה אני אחבק ואנשק ואתגעגע
כשתרחק.