[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה יום גשום, ריח הסערה כבר אפף את ערב האתמול. הוא יצא
מפתח ביתו, הכביש, החנויות, כולם כנאלמו ומולו עמד רק הפארק
הגדול. הגשם המשיך לרדת כל אותו הבוקר, בלי הפסקה ורחם ניתז על
האדמה. הוא המשיך בפסיעתו בין עצי האלון הגדולים, הגשם נפל
עליו אך הוא המשיך בדרכו. המים זרמו כנחלים זכים וקטנים
מתפצלים ומתחברים בין קפלי מעילו השחור והארוך שנתלה על כתפיים
עייפות ורזות. הוא התיישב לו שם בספסל החום עשוי פסי עץ ושתי
רגלי ברזל מעוגלות חלודות במקצת שאיבדו כבר מזמן את צבען
הירוק. הנה המגלשה הגדולה, כך זכר אותה עוד אז, מלפני אינספור
קיצים שעברו חלפו להם בלי יעף. כמו כדור מאקדח טסו להם ונאלמו
אי שם באופק האינסופי, כל זכרונותיו נישאו כבר אל עבר הקשת,
אותה אחת שניסה לתפוס לא פעם עם חבריו הטובים מימי ילדותו.
אותה מגלשת עץ עמדה עתה שבורה ומיותמת, חור גדול נפער בבטנה,
באמצע הדרך. הוא עוד רואה איך היה מטפס עליה עם ג'ני והשני,
איך קראו לו? צ'ארלי, נכון. שלושתם עלו עליה במדרגות המשופעות
צבועות ירוק כהה כמו העלים שמסביב שעוד לא נשרו להם להנאתם
האישית. התיישבו בתוך ארגזי בקבוקי החלב הריקים (הארגזים!)
והחליקו מטה מוכי שכרון חושים ממש. פתיתי השלג החלו לרדת פתאום
והעקבות הטבועות במרבד הלבן שנפרס על עלי השלכת הובילו משם
הלאה בשביל, שלושתם לבושים מעילי פרווה קטנים, כמו שלושה
דובונים ננסיים ושמנמנים מקפצים להם מפה לשם בחפשם אחר הדבש.
הגלגל הענק ורכבת ההרים ששבקו חיים כבר מזמן, הפסים נקטעו
באמצע ועוד אותו קרון ארור אחרון בצבע כחול בוהק, שירד והחליף
עצמו לחום חלוד, היה תלוי שם מזכיר את אירועי העבר. הוא המשיך
לשבת כך סתם ולבהות כשטיפות הגשם ממשיכות להכות בו. ברבות
הטיפות החל הוא עצמו להזיל אותן, מתנשם בכבדות, מכניס לתוכו
אוויר צח של גשם מלוא ראותיו ומשחרר החוצה, ידיו צפונות עמוק
בתוך כיסי מעילו והוא רק יושב, נאנח וממשיך לבהות אל תוך נבכי
ילדותו.

"נו צ'ארלי, יום יפה היום, הא?"
"כן, יפה, מאוד יפה אפילו. ועוד יותר יפה שכן אפשר ללכת לפארק,
כבר הרבה זמן שלא ביקרנו שם!" השיב צ'ארלי וחיוך רחב נמרח על
פניו. הוא הוציא מכיסו את צרור מטבעות הנחושת שנתנה לו אמו עוד
באותו בוקר והציגן לפני.
"הנה, עכשיו אפשר יהיה ליהנות קצת", הוא הצביע לכיוון הפארק,
משם כבר הדהד קולם של הילדים המשחקים להם במתקנים החדשים.
עברנו במעבר התת קרקעי את הכביש ויצאנו מצידו השני, ג'ני כבר
חיכתה לנו שם, בידה בלון גדול וסגול ובידה השניה החזיקה שלגון
תות שהחל נמס ונוזל על ידה, אך היא רק נהנתה יותר ויותר
מהרגע.
"סוף סוף הגעתם!" קידמה ג'ני את פנינו, "אני כבר הספקתי להשיג
לי בלון ולאכול גלידה, בזמן שאתם הואלתם בטובכם להגיע לפה".
ומה יכולנו להגיד, נגד האשמה כזאת, או תלונה ליתר דיוק, אי
אפשר לטעון כלום, במיוחד כשצ'ארלי בכלל לא הקשיב לנאמר אלא
הסתכל בקפדנות ברכבת הרים. נכנסנו לפארק ועשינו דרכנו בין
העצים הגדולים, על הספסל ישב לו איזה זקן כלשהו אך לא ייחסנו
לו חשיבות רבה מדי. על המגלשה כבר החלו שאר ילדי השכונה להתגלש
למטה ושוב לרוץ למדרגות ולטפס למעלה, לחכות בתור ולו כדי לתפוס
את אותן שתיים-שלוש שניות של אושר עילאי, ריחוף ממש וזרימה,
שחרור מוחלט מכל הסובב.
אך עוד יותר מהם, רחשו וסבבו את רכבת ההרים. התור היה ענקי,
יותר גדול מכל תור שראיתם מעודכם וסופו לא נראה באופק, לפחות
לא באופק שלנו. צ'ארלי רץ לפנינו ונעלם בין ההמון. לאחר שניות
ספורות הופיע ובידו צרור כרטיסים ורודים.
"קניתי כבר את הכרטיסים, גם את שלכם, כך שצריך רק להידחק פה
קצת בתור וזהו, אנחנו על הרכבת!" עיניו נצצו באור זוהר כשדיבר
על הרכבת, מביט למעלה בהערצה אלוהית כמעט. בלי שאלות מיותרות
תפס הוא את שנינו, אותי ואת ג'ני, והחל למשוך אחריו כשהוא
מתפרץ לתוך התור, בלי חיפוש ולו אחד קצרצר אחר תחילתו של זה,
שלעת עתה נראה לנו כדבר היתולי שלא קיים באמת אלא רק
בדימיוננו. התור הזה, כך דימינו לנו אותו בשניה ההיא, בא ביחד
עם הרכבת ונסרך לו עד למחוץ לעיר, מחוץ למדינה בכלל וכל זה כדי
לתת למתקן הזה דימוי טוב של יוקרה ועוד דברים של מבוגרים שלא
הבנו, ורק שימשוך עליו עוד ועוד סקרנים קטני קומה וזוללי
גלידות, וקיצורו של עניין עושי צרות שכמותינו.
"עוד דקה או שתיים ואנו נהיה עליה!" הכריז צ'ארלי בקול גדול
תוך שהוא רומס עוד ילדה חסרת ישע שהחלה לייבב בקול ממש בלתי
נסבל. כבר ראינו את שומר הסף הצעיר בכניסה, פותח וסוגר את פתח
המתקן. התרגשות עצומה אחזה בכולנו, באין יודעין נפלנו בשביה
ואין אנו יכולים לעשות דבר כדי להשתחרר ממנה.
לפתע נשמעה חריקה מחרידה. אחריה באה זעקה עוד יותר מחרידה
שקרעה ושיסעה את קולות הילדים השמחים והנלהבים. באותו יום קיצי
שופע שמש ומקסים לאין שיעור, הקרונות החלו נופלים בזה אחר זה
ואיתם הזאטוטים הקטנים כשהם צורחים את צריחתם האחרונה. רק קרון
אחד נותר לו מתנדנד בין שמים וארץ, כחול בוהק חדש לחלוטין.
הפסים שהיתמרו באוויר אל-על קרסו בבת אחת מטה, ולקחו עימם
נפשות תמימות שעוד לא הספיקו לפרוח וכבר החלו לקמול בשדה החיים
הסוער מוכה האסונות הזה.
אבל דווקא צ'ארלי חייך, חיוך מרושע ושמח במיוחד. הוא נהנה מכל
רגע, זה היה אפילו יותר טוב מהנסיעה המיועדת לבוא, שהתבטלה
בינתיים בגלל הנסיבות כמובן.
תוך שניות הקהל התפזר לכל עבר בזעקות טרופות כשהם דורסים אחד
את השני, אנדרלמוסיה בעיצומה. ורק אנחנו, שלושתנו, עמדנו במרכז
ההמולה דוממים, מביטים בהנאה מסביבנו. יותר מאוחר באו
האמבולנסים וניידות המשטרה. עוד הספקנו לראות איך מובילים את
האחראי על רכבת ההרים כבול באזיקים אל עולמו המר של הכלא, לא
לפני, כמובן, שהשקים השחורים התפנו אל תוך הרכבים הגדולים
והסתלקו להם גם הם.

הוא ניגב בשרוולו את הדמעות מעל לחיו. לא הייתה שם נפש חיה, לא
ציפור שתצייץ נעימה או סנאי קטנטן שיקפץ בין הענפים. כולם היו
ספונים בבתיהם החמימים ביחד עם בני משפחתם וגם כמה חברים. רק
הוא ישב שם, בודד. לאחר שעה קלה התרומם לאט מהספסל והחל שוב
בפסיעתו האיטית אל עבר אותה רכבת הרים, נעמד דומם באותו המקום
בדיוק, הזמן עצר מלכת לשניות מספר, שם לפני עידנים לפי
מינייננו עמד הוא בחברת ידידו. ועתה עמד והביט בזמן, שחלף עבר
לו והתנפץ בפניו עטויי הצלקות והסדקים. והרוח בשלה, המשיכה
לייבב את השיר העצוב של הסתיו.


13.07.03







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבריכה יבשה
-עזוב, בוא נלך
לבמה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/4/05 16:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישה פרידמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה