מוקדש לנעמה ליטבק

מי שאני-
לא לך להבין.
כמו שמי שאת-
לא לי להאמין.

הצעתי לך תקווה
הגשתי לך קיום
ובת הצחוק על שפתייך-
עדה הייתה להכל ולכלום.

נתתי לך לחפור בבשרי ונשמתי
וידייך חפנו רק את שמזמן כבר מת.
את השקרים של נפשך
ולא דבר אחד של אמת.

ראית רק את מה שביקשו עינייך
שמעת את שאוזנייך הסכימו לקבל
תיקנתי וברכתי והצטערתי
ואת בחרת לקלל ולקלקל.

איך אוכל ללמדך על העתיד, האש, הרוח והכאב
כשאת להבתך את מכלכלת במים
איך אסביר לך שאחד זה אף פעם לא מספיק
ושבתוכי- תמיד יש לפחות שניים.

איך יכולת לדעת שלא באמת נתתי לך להבין
איך יכולת להבין שלא באמת נתתי לך, אותי, לדעת
דיברנו וצחקנו ושכבנו
אבל אף פעם לא נתתי לך לגעת.

חקקת בחירותייך באבן
מצבת עד שתעיד על כשלוני
ועכשיו לעולם לא תראי בנפשך
איך אני ואת זה את ואני.