אני נכנסת לחדר מלא אנשים, והדבר היחידי שאני רואה זה אותך.
אתה יושב שם בין כולם ומחייך אליי, חיוך כזה מקסים שישר ממיס
אותי.
אני מתיישבת לידך... וישר יש דפיקות לב לא מובנות, והידיים
מתחילות להזיע. די ברור שאתה עושה לי משהו... אז למה אני מנסה
להדחיק?!
יושבת ומקשיבה לך מדבר במבטא המתוק שלך. מתוק יותר מהתה שאני
שותה עכשיו, למרות שבלי לשים לב שמתי שלוש כפיות סוכר... אולי
יותר, אני כבר לא זוכרת.
מתפללת שהרגע לעולם לא ייגמר ושלעולם לא תצטרך ללכת. אבל הזמן
עובר כל כך מהר, כי איך אומרים: "הזמן עובר מהר כשנהנים".
אני אולי מדמיינת, אבל זה נראה כאילו גם אתה רוצה ומדחיק.
אני כל כך רוצה להגיד לך את זה, כל כך רוצה לקום ולצעוק שכולם
ישמעו, שאני רוצה אותך!
אבל מה לעשות, אלוהים לא בירך אותי בבטחון עצמי, אז אני
שותקת.
אני יודעת שעוד מעט אתה תלך, ומי יודע מתי אני אראה אותך שוב.
והמחשבה על זה צובטת לי בלב עד כאב.
עוד יותר כואב לי לדעת שאתה ממש במרחק נגיעה מכאן, שאני רק
צריכה להושיט את היד. שאם רק היה לי את האומץ הייתי יכולה
לראות אותך מתי שאני רק רוצה.
אבל לא - זה לא קורה, כי אני טפשה!


1.4.2005