הוא ישב בתא הזה שנקרא 'החדר שלו'. דפיקות לא פוסקות פקדו את
דלתו. הוא הבחין בטיפת דם על חולצתי הלבנה. נו באמת?! דווקא
עכשיו האף המעצבן שלו צריך להתחיל לדמם. תופעה שהייתה מוכרת לו
עוד מילדות. בכל פעם שהיה עצבני, לחוץ, מתוח, פוחד, מתרגש, היו
מתחילות לטפטף טיפות דם על חולצתו. איזה תזמון רע. הרי הוא רצה
לעשות לה דווקא! ועכשיו מה יעשה? הוא צריך ללכת לשירותים לשטוף
את עצמו. להוציא את הדם. אבל הוא המשיך לשבת. 'אתה יודע מה?'
אמר לקול הזה שתמיד אומר לו מה לעשות, לעצמו. 'שיטפטף. לא
אכפת לי! אני עושה לה עכשיו דווקא עד שתתחנן על הברכיים שלה
שהיא מצטערת. שתמות! למה היא יותר טובה ממני!? אני לא מגיע לה.
אני אוהב אותה ככה, חושף את עצמי, נותן לה להרגיש אותי כשהיא
רוצה. ומה אני מקבל בחזרה?' כעת, גם דמעות החלו לטפטף על
חולצתו. 'דווקא. זה מה שמגיע לה. מגיע לה שתרחם עליי כל כך,
על מה שהיא עשתה הנבזית הזאת. מגיע לה דווקא'. נפלטה לו אנחה,
נשימה כזאת שיוצאת רק כשבוכים. הוא המשיך לשבת שם, והדפיקות
המשיכו לדפוק. חולצתו הייתה כבר מטונפת. הוא רצה להוריד אותה.
הרים את החולצה עם הידיים, הסתבך קצת אבל הוריד את החולצה. הוא
כבר התגעגע אליה. רצה לחבק אותה ולהרגיש אותה. להריח אותה.
'איזה מין נמושה אני?! עשר דקות בלעדיה ואני גמור?! מה היא
תחשוב עליי עכשיו אם אני פשוט אפתח את הדלת בפשטות, כאילו לא
קרה כלום ואני כבר לא כועס', ניסה לשכנע את עצמו. 'אבל אתה
באמת לא כועס!' אמר לו עצמו.
שקט. הדפיקות פסקו. קול צעדים מתרחק היה הדבר היחיד שנשמע. זה
והאנחות האלה, שיוצאות רק כשבוכים. גם האף הפסיק לטפטף.
קול צעדים מתקרב, מנעול מסתובב. 'שיט, יש לה מפתח לתא'.
היא נכנסה, והוא שתק. היא באה לחבק אותו, מלטפת את ראשו.
"אמא אוהבת אותך חמודי... אבא יתקן את האגרטל".