שמתי לב שלאודי יש רדיאטור באוזן רק באמצע מסיבת החנוכה בחברה.
בהתחלה חשבתי שפורים ואני התבלבלתי, אחר כך נתקלתי ברונן זולל
שתי סופגניות בו זמנית והיכרתי בעובדה שבני תמותה פשוטים
יכולים לפספס חודשיים בחיים, אבל לא רונן.
"תגיד" שאלתי אותו "יש איזה משהו שאני צריך לדעת לגבי אודי."
"כן" הוא הנהן "אודי הוא מהטיפוסים שהולכים להצביע בבחירות
בשבע בבוקר ואחר כך נוסעים שעתיים בפקקים עד לחוף טנטורה, רק
כדי לגלות שהחתול של השכנים התגנב להם לתוך הצידנית והותיר שם
מהפיכת סדום ועמורה הכוללת את עצמו במצב של חיות מושעית."
"אולי יש עוד משהו?" תהיתי.
"בהחלט," הוא הנהן בפרצוף מכוסה באבקת סוכר. "אודי לא חוטף שבץ
כשהוא מוצא את החתול של שרדינגר אצלו בפיקניק, אבל אשתו בהחלט
כן וזו ככל הנראה הסיבה שכל פעם כשמתחלפת ממשלה הוא מתחתן."
"עכשיו אני מבין מה ההתעניינות הפתאומית שלו בפוליטיקה,"
הנהנתי . זו הייתה הסיבה. הראש שלי היה מלא בוויסקי קנטקי דלוח
והיה גבול לשטויות שיכולתי לקלוט בזמן נתון.
"אבל רציתי לדעת," נעצתי ברונן מבט מתחנן, "מה עם הדבר הזה
שיוצא לו מהאוזן שמעלה בי זיכרונות לגבי סדנאות לתיקון
טנקים."
"אה הרדיאטור," רונן ליקק את אצבעותיו המשומנות. "נו זה שייך
לפרויקט שלך."
"שלי?" למרות שרונן הרוויח פי שלושה ממני תפסתי אותו באף
וגררתי אותו בעצבים עד לחדר הישיבות המחלקתי.
"למה אני לא יודע מזה?" נשפתי אחרי שהיפלתי אותו לכיסא. "ולמה
לא מספרים לי שום דבר בחברה הזאת?"
"כי אתה ידוע בתור ברנש לא רציני." הוא השיב בגיחוך, "ולא
הייתי אומר את זה אלמלא לחצת עליי בצורה כזו."
"אני רובוטיקאי," התחלתי להתעצבן, "ואני עובד על בינה
מלאכותית. מה כבר יכול להיות רציני יותר מזה? אולי ג'וב עסיסי
במשרדי מס הכנסה?"
"אתה עובד כבר שלוש שנים על פרויקט חסר משמעות." רונן שלף
מכיסו סופגניה ולעס אותה בהרהור, "ואתה אף פעם לא אומר שנמאס
לך."
"אני מנסה ללמד את המחשב שלי לשחק ביויו," נהמתי, "תוך כדי
הפעלת מערכת פנאומטית בעלת רגישות סרבו. מה לא רציני בזה?"
"יויו זה משחק של חנונים," הניף רונן את ידו בביטול. "כל אחד
יודע שמי שמחשיב את עצמו בענף ההייטק משחק טניס."
"יויו דורש כישרון, ניסיון ואינטואיציה!" צרחתי עליו, "מי
שיודע לשחק יויו יכול להיות ברוקר בבורסה או טייס מסוק ואילו
טניס הוא בסך הכול תרוץ פאטתי של סוטי מין להסתובב בחוץ עם
תחתונים באמצע החורף, ועכשיו תגיד לי מה הרדיאטור הזה עושה
באוזן של אודי או שעכשיו אני רץ לאשתך ומספר לה שבמילואים
האחרונים אתה זיינת את קצינת השלישות הכי מכוערת בצד הזה של
נהר הקונגו."
"היא לא היתה כל כך מכוערת." מצמץ רונן נוגות.
"תות אנך אמון היה יותר סקסי ממנה ואתה אפילו לא היית שיכור."
התחלתי לחפש במכנסי את הפלאפון.
"טוב," רונן נאנח. "אם יש לך סופגניה אז תביא לי ורק שתדע שמה
שאני הולך להגיד לך הוא מאוד מאוד סודי."
"לא יותר סודי מחיי המין המזעזעים שלך." לא מצאתי סופגניה אבל
בהחלט היה לי ויסקי ונתתי לו.
"אוקי," הוא מצץ מהבקבוק והותיר עליו עקבות לבנבנים של אבקת
סוכר. "ידוע לך מה הצוות שלי עושה בעניין הבינה המלאכותית?"
"כן," אמרתי. "אתם מתכננים להכניס משהו במכוניות שיאפשר להן
להגיע ישר למוסך בלי שיצטרכו לנהוג בהן וזה דבר חסר משמעות
לחלוטין כי במוסכים היום צריך לשלם במזומן ובלי קבלות אם אתה
מצפה שמישהו ידבר איתך."
"הבעיה שלנו," הסביר רונן, "היא שלא הייתה לנו דרך לקבוע בשביל
האוטו מתי צריך להבהב ומתי רק הצפצפה עוזרת, אז היינו צריכים
לשנות כיוון. מסתבר שקיימת כבר מערכת מטבולית אינטלגנטית
שמסוגלת להטמיע כל מיני דברים. זו למעשה המערכת האנושית כלומר
האדם עצמו. מה שאנחנו מנסים לעשות זה להשתיל באדם כל מיני
חלקים מכאניים כך שבסופו של דבר הוא יצמיח גלגלים ויהפוך
למכונית אנושית שגם תוכל לשאול עוברי אורח איך להגיע לאיילון
וגם לא יצטרכו לשלם עליה חמישים אחוז מכס."
"אתם חבורה של פסיכופטים." סיכמתי, "אין שום סיכוי שגוף האדם
יוכל לייצר קוגלאגרים."
"קיימת היתכנות טכנולוגית," הוא נשף, "ובמחשבה שנייה אולי עדיף
שתמשיך לבזבז את כישוריך הצנועים על תיכנות יויו."
"ונניח שבמקום להצמיח גלגלים הוא יצמיח פרופלור ויהפוך
להליקופטר," שאלתי, "מה הוא יעשה כשהוא יגיע למוסך?"
בשלב זה איבד רונן את ההכרה, הקיא על השולחן והתחיל לעשות
קולות של צפרדע במיקסר.
למחרת בדרך למטבחון חזרתי על השאלה באוזני אודי.
"תגיד שוב," הוא אמר "אני לא שומע כל כך טוב."
רשמתי את השאלה על פתק והעברתי לו.
"אה," הוא חייך, "בשביל זה הם משתילים מחר גיר ידני כי
להליקופטרים יש גיר אוטומטי והם אפילו יעשו לי ידית כדי שאני
אוכל להעביר לעצמי הילוכים."
הגעתי למסקנה שאני הבנאדם היחיד בחברה שעושה עבודה משמעותית
חוץ מהרוסייה האנאלפביתית שהייתה הגיבוי למערכת ניתוב השיחות
האוטומטית. לצורך העניין לקחתי את האוטו לרמת גן וקניתי עוד
חמישה יויואים מפלצתיים, מתוכם אחד שידע לשרוק ועוד אחד שזהר
בחושך. אחרי שבוע בערך ישבתי שוב עם רונן, הפעם בארוחת צהריים
בקפולסקי, וביקשתי תקציב בשביל מנוע סרבו חדש לרובוט.
"הרובוט שלך הוא חבית ללא תחתית," פסק רונן. "הסוף יהיה שתעמיד
אותו לאונן בכיכר דיזנגוף ואתה תסתובב לידו ותקבץ נדבות.
הפיתוח שלך פשוט חסר תועלת."
"גם בהשוואה להתקנת מזגן מקורי אצל מהנדס מחשבים ביגמיסט?"
שאלתי תוך כדי לעיסת צנון. "יש לאודי טסט לשנה?"
"תצחק תצחק," רונן נראה מעוצבן. "אתמול ישבתי איתו בפאב וכשהוא
גיהק נפל לו מהפה בורג לתוך הבירה. אני אומר לך שהמנוע הוא רק
עניין של זמן."
"אין טעם למהר עם המנוע." לקחתי שלוק מהמילק שייק, "אחרי הכל
יש עוד זמן עד לבחירות."
"אתה ממש היית יכול לעשות קריירה באמריקה." רונן נפנף למלצרית
בחוסר סבלנות, "מהנדסים שם הם טכנוקרטים צרי אופקים ורדודים
בדיוק כמוך. כאן בארץ עושים את הדברים הגדולים."
"נכון," הסכמתי. "לדוגמה סוסיתות."
מיותר לציין שלא נפרדנו כידידים.
בימים שלאחר מכן הייתי רואה את אודי מתרוצץ במסדרונות כשהוא
מחליף לעצמו הילוכים במהירות ומנופף לכל עבר באלטרנטור שהושתל
מעל כתפו השמאלית. עצרתי אותו פעם ושאלתי בצרחה לתוך אוזנו
הנורמאלית אם הוא מייצר כבר חשמל.
"יבדקו את זה מחר כשישתילו לי את הבלינקרים." הוא חייך בתשובה,
"אבל כבר החליפו לי שמן פעמיים."
אבל למחרת לא התקינו אצל אודי בלינקרים לעומת זאת רונן פרץ אלי
לחדר בערך בשבע בערב ושאל אם אני רובוטיקאי.
"בינתיים כן," עניתי לו. "מה העניין?"
"אז אתה בטח מבין משהו במנועים." חיוורונו של רונן ניכר גם תחת
לחייו השמנות. "בוא איתי. משהו קרה לאודי."
"איפה הוא?" שאלתי כשאני מכבה את הרובוט ונועל את היויואים
במגירה.
"העלינו אותו לגג." הוא משך בכתפיו, "חבל שילכלך את השטיחים."
עליתי איתו לגג. אודי שכב על הבטון כשמסביבו חמישה אנשים מצוות
המחקר והפיתוח. בטנו היתה פעורה לרווחה ומתוכה הציצו חלקי מתכת
שונים ומשונים. מתוך הערבובייה של המתכת והבשר ניתזו מטחים של
גריז ושמן שטינפו את כל הגג וגם את האנשים מסביב.
"תנו לי לראות אותו." נהמתי ודחפתי את האנשים הצידה.
"אתה רופא?" הביט בי סמנכ"ל הפיתוח של החברה במבט תוהה.
"אני אמריקאי." הסברתי לו, "אמריקה תמיד ניצחה במלחמות."
הצצתי באודי במשך חמש דקות ואז הרמתי את ידי ביאוש וניגבתי חלק
מהגריז על מכנסיי.
"נו מה?" שאל אותי רונן ברעד.
"מטבע הדברים אחוז החמצן שנשאר באוויר אחרי שהוא יוצא מהריאות
קטן מדי מכדי ליצור בעירה הולמת במנוע." הסברתי. "אבל זה עוד
כלום לעומת העובדה שהרדיאטור בכלל לא היה מחובר למנוע בעוד שכל
המערכות האחרות פעלו במתחים גבוהים מדי כי הן נתמכו על ידי
המטבוליזם הביולוגי."
"נו?" שאל הסמנכ"ל וניתר אל נקודה ביני לבין רונן.
"הוא שפך מנוע." אמרתי, "ומשאבת הדלק שלו התפוצצה. ובגלל
ששניהם היו רכיבים טבעיים שצמחו אצלו בבטן, אי אפשר גם להחליף
אותם. בקיצור, טוטאל לוסט."  
"נו," הפנה הסמנכ"ל את פניו הרושפות לכיוון רונן, "מה אתה אומר
על זה גאון צעיר שכמוך? ואני חשבתי שנוכל להציג אותו בתערוכה
בגרמניה שבוע הבא. איזה פרצוף יהיה לנו עכשיו כשהדבר היחיד
שנוכל להראות זה איזה רובוט חורק שמשחק בפינג פונג."
"תשמע," אמר רונן, "מי שלא עושה לא טועה. חוץ מזה כבר בהתחלה
ידעתי שמנוע ארבע פעימות פשוט נחות מכדי שישתלב היטב בגוף
האדם."
ובדברו הוא הפשיל את מכנסיו, התניע את מנוע הסילון שלו ובשאגת
טורבינות המריא מהגג כשהוא מותיר אחריו שובל עשן בלי לשכוח
לשבור את מחסום הקול בין הארובות של תחנת הכוח בחדרה.