"את מבינה גברת שפירא", מסביר לי דוקטור ניסים לאט ובנימוס,
"אנחנו צריכים לנתק את בעלך ממכונות ההחייאה למשך שלושים
שניות, כדי לראות אם הוא יכול לנשום בעצמו. במידה ולא יצליח,
מדובר במוות מוחי. את מבינה אותי?". אני מביטה בו בבוז. מעניין
כמה פעמים הוא דן לחיים או למוות בעלים, נשים, משפחות.
אני מסתובבת ומביטה על בעלי. שותף גורלי בעשרים וחמש השנים
האחרונות. לא רק אהובי, אלא גם המפרנס, אב המשפחה. כמה זמן לא
בחנתי את פניו בדקדוק שכזה, אני מתביישת. עיניו העצומות, לחייו
השקועות, הבעת פניו אשר אינה לכאן או לכאן, כמו מצבו. המוניטור
אמנם מראה סימני חיים, אך אף איבר בגופו לא מסגיר את נכונות
הקביעה.
האחות מנתקת אותו כעת ממכשירי ההחייאה. אני מעודדת אותו מבעד
לעמידתי הקפואה, שיצלח עוד מבחן. מבחן חיים, חיים או מוות.
שיישאר, יעמוד בהתחייבויותיו לילדיו, טקסי סיום בבית ספר,
הגיוס לצבא ואפילו התואר הראשון של בתו הבכורה. כל אלה מחכים
לו.

שלושים. נזכרת בסתיו שנת אלף תשע מאות שמונים ושמונה, הטיול
בבודפשט לאורך הדנובה, מלווים בעלים אדמדמים זהובים המתרוצצים
להם במורד הרחוב. עשרים. החורף הגשום מלפני עשר שנים, טיול עם
הילדים לחרמון - אנשי שלג, רכבל, סיידר קינמון חם. ארבע עשרה.
האביב ההוא בוורונה, פריחות העצים ומרבדי הצבעים הכתומים
והסגולים שהציפו עינינו במרחבי צפון איטליה. חמש שניות. כל
קיץ, טבילה משותפת במימי הים התיכון. הזמן עבר. עיני עוברות
מהשעון אליו, שרוי באותה תנוחה כמו שהשארתי אותו לפני הטיול
במורד שדרת הזיכרונות. אני מסתכלת על דוקטור נסים, שמניד
לשלילה בראשו לאחות. לבסוף, אני מפנה מבטי אל המוניטור, שמראה
לי את הקו הישר הבודד ביותר שראיתי כל ימי חיי.