(מיטה בצד הבמה. לידה כיסא. הילד נשכב עליה על גבו כשפניו
לקהל. הסבא נכנס)

סבא: נו, אתה כבר ישן?
ילד: לא.
סבא: אז תלך לישון כבר נודניק! (ניגש לכבות את האור)
ילד: לא סבא! אני רוצה ספור לפני השינה.
סבא: אויש באמת. תשכב כבר ותישן בשקט. אני מכבה את האור.
(שם יד על המתג)
ילד: לא! סבא! בלי ספור אני לא יכול להירדם.
סבא: אוח, פושטק נודניק... רוצה ספור? יהיה ספור.
ילד: יופי! (מוחא כפיים) יופי יופי יופי!

(הסבא מתיישב על הכסא שליד מיטת הילד, מוציא ספר. האורות
מתמקדים על הסבא והילד. בעוד הסבא מספר, בחצי השני של הבמה
מומחז סיפורו. הארמון קם לתחייה ואנשים מתחילים נוע בו ככל
שהסבא ממשיך בסיפורו)

סבא: לפני הרבה הרבה שנים, כאן בארץ-ישראל, מלך המלך שלמה.
ולמלך שלמה היה ארמון גדול בירושלים, ועיטורי שן וזהב על
הקירות, וכס מלכות בוהק מרוב אבנים ומתכות טובות, ובגדי משי
וארגמן מפוארים, וחצר מלאה כולה בצמחים יפיפיים, ומערכת קולנוע
ביתית, ועשרות רבות של עבדי חצר, ואלף נשים היו למלך שלמה...
ילד: אלף נשים?!
סבא: כן, שובב גדול היה שלמה. רב-זיין רציני...
ילד: סבא, מה זה רב-זיין?
סבא: רב-זיין?! איך אתה מדבר?! מי לימד אותך את המילים
האלו?!
ילד: סליחה סבא.
סבא: לא נורא, נמשיך. (המלך נכנס לבמה ומתיישב על כיסאו
בעוד הסבא מספר, אחריו נכנסים היועצים ומתיישבים מצדדיו)
והמלך היה יושב על כס מלכותו ושופט את העם יומם וליל ומנהל את
ענייני הממלכה, ולצידו שני יועציו. כי המלך שלמה היה החכם
באדם, וכל מי שהייתה לו סוגיה משפטית לא פטורה היה מגיע אליו,
בתור הריבון החוקי והרשות השופטת.
ילד: סבא, מה זה...
סבא: רב-זיין?! שוב פעם השפה המלוכלכת הזאת? תיזהר, לפני
שאני אנקה לך את הפה עם סבון!
ילד: סליחה סבא, זה לא יקרה שוב...
סבא: טוב, איפה היינו? אה כן. יום אחד הגיעו אל המלך שתי
נשים זונות שהוברחו מאוקראינה. (הנשים נכנסות) והנשים שתיהן
נכנסו להריון, ואחרי שהסרסור החליט שיותר משתלם לו למצוא חדשות
מאשר לממן הפלה, ילדו שתיהן בנים בחדר מדרגות של בניין דירות
בתל-אביב, וגידלו אותם האחת בחדר הדודים של בניין הדירות
והאחרת במערכת הביוב של אותו הבניין. ויספרו זאת למלך ותאמר
האחת:

האחת: יום אחד, אחד הדודים בחדר שבו היא וילדה ישנו התפוצץ,
והתינוק הלך קפוט. היא באה בשקט בשקט אליי לביוב, והרעש של
זרימת החרבנא הפריעה לי לשמוע את הצעדים שלה.

ילד: סבא, מה זה חרבנא?
סבא: חרבנא?! לא אמרתי לך להפסיק לנבל את הפה?!
ילד: סליחה סליחה, לא התכוונתי... (מתכווץ)

האחת: בכל אופן, היא גנבה לי את התינוק בלילה, ומאז היא
אומרת שהוא שלה.
האחרת: היא לשקר! היא לשקר! זה תינוק שלי! תינוק שלה לטבוע
בביוב והיא לשקר כי היא לרצות תינוק שלי להיות תינוק שלה ולא
שלי!
יועץ ימין: אולי כדאי שנביא מתרגם לרוסית, כדי שהיא תבין מה
קורה פה?
האחרת: אני לא רוסית! אני אוקראינית! ואני להבין יפה מאוד מה
קורת פה! היא רוצה לוקחת ילד שלי ועושה אותו שלה ואתם אומרים
לה כן את צודקת! אני לא מוכנה!
יועץ ימין: רוסית, אוקראינית, העיקר שמישהו יבין מה הזהבה
גלאון הזאת כבר מדברת.
מלך: די, די! אם אני יודע את שפת החיות ויכול להבין אותן,
אני בטח יכול להבין את שפת הזונות. לפחות אני יכול לנסות.
יועץ ימין: טוב, איך שאתה רוצה.
מלך: בדיוק, איך שאני רוצה. אני המלך, כל הכבוד לי. בכל
אופן, יש עדים בכל הסיפור הזה שיכולים לראות של מי הילד?
האחת: לא, אנחנו התחבאנו כל הזמן מכל הדיירים ומכל הרשויות
כדי שלא יגרשו אותנו מהבניין ומהמדינה. אף אחד לא יודע.
מלך: הבנתי. (ליועצים) חבר'ה, מה אתם אומרים?
יועץ שמאל: הזאתי השנייה נראית לי לא אמינה. היא בכלל לא
בוכה כשהיא מדברת כדי להוכיח לנו שהיא מרגישה דברים. וגם
הציצים שלה בכלל לא משהו.
האחרת: (למלך) מי אלה בכלל?!
מלך: אלה היועצים שלי, המפטי ודמפטי. זה מצד ימין זה המפטי,
אלוף-משנה במילואים מחיל האוויר.
המפטי: (מצדיע) מתייצב!
מלך: ומצד שמאל זה דמפטי, איש עסקים מצליח, תעשיין ואיש
היי-טק.
דמפטי: (מחייך) מה שלומך?
האחרת: מה הקשר של גנרלים ותעשיינים למשפט?
מלך: אני יודע? אין שום קשר. אבל הם כבר בחינוך, בפנים
ובמדע, אז למה שכבר לא יהיו במשפטים?

ילד: סבא, אלופים ואנשי היי-טק באמת מנהלים את החינוך והמדע
והפנים?
סבא: ברור חמודי, וגם את החקלאות והכלכלה והתקשורת. בוא תשמע
את המשך הסיפור: אחרי שהבין המלך שאין עדים למשפט הזה, הוא
ציווה להביא את התינוק לפניו...

(התינוק מוכנס לבמה ע"י שומרים, מונח על במה מול כס המלך)

המפטי: תינוק די מכוער...
האחת: שתוק!
האחרת: תסתום ת'פה שלך!
מלך: שקט המפטי, שקט. עכשיו אנחנו רואים שהתינוק דומה לשתיכן
באותה המידה.
האחת: הוא דומה לי יותר!
האחרת: לא, הוא דומה לי יותר!
מלך: כולכם רוסים וכולכם נראים אותו דבר.
האחרת: אנחנו מאוקראינה!
מלך: ואני מבית-חנניה, זה לא מעניין אף אחד. אני מעוניין
להיוועץ ביועצים לפני שאני נותן את פסק הדין. דמפטי, מה דעתך
בנושא?
דמפטי: לפי דעתי מצוי פה מקרה שבו יש לעשות מה שמקובל לכנותו
אצלנו בקהילה העסקית פיצול כוחות, הפרדה לצורך תחרות, חציה של
המניות לצרכי ייעול החברה...
מלך: הא? לא הבנתי כלום.
המפטי: אני מאמין כי ידידי רוצה לבצע פה אסטרטגיה של הפרד
ומשול: לחצות את הגזרה כדי לאגף את שני המחנות בו זמנית, לבתר
את הכח לשניים ולהתקיף כדי להשיג תוצאה מירבית, ליצור מציאות
של חציית האויב לצרכי פיצולו והטעייתו...
מלך: אז אתם רוצים שאני אחתוך אותו לשניים?
המפטי: כן.
דמפטי: אפשר לומר.
מלך: נפלא. אז למה לא אמרתם קודם? המלך מצווה לחתוך את
התינוק הזה לשניים ולתת לכל רוסייה חצי ממנו!

(המפטי מוציא חרב, מתקדם לעבר הבמה, מרים את חרבו מעל
התינוק)

סבא: והיועץ הרים את חרבו בכוונה להוריד אותה ולפלח את
התינוק לשניים, אבל אז צעקה האחת...
האחת: לא! שהיא תיקח את התינוק, רק אל תעשו לו כלום!
סבא: והאחרת צעקה...
האחרת: לא! שהיא תיקח את התינוק, רק אל תעשו לו כלום!
דמפטי: אופס.
מלך: (בלחש) שיט! לא עבד! (בקול רם) די בנות! המלך כבר
הכריע וציווה! שלטון החוק זה חשוב וכל סרבנות היא רעה. המפטי,
תקצוץ אותו!

סבא: היועץ הרים את החרב, (המפטי מרים את החרב) והשהה אותה
מספר רגעים באוויר, אבל אז... (פאוזה) הוא הוריד אותה בבת
אחת וחתך את התינוק לשניים! (המפטי מוריד את החרב בבת אחת על
התינוק)
ילד: לא! לא לא לא!
סבא: כן! כן כן כן! והתינוק בכה, וצרח, ודימם, והאיברים
הפנימיים שלו עפו לכל עבר, ולא היה גבול לייסורים שלו. כבר
הרבה זמן שהארמון לא ראה סבל ויגון מרוכזים כל כך, בקעים מתוך
גוף כל כך קטן וחסר ישע. טיפות דם יצאו מתוך הגוף של התינוק
יחד עם חתיכות מעיים וכליות שהשתלבו בדמעות של ההשתנקויות
האחרונות של פרפורי הגסיסה של תינוק מסכן בין מספר חודשים.
והרגליים עוד המשיכו לנוע ולחפש מפלט מהכאב האיום שהצרחות
המחרידות שלו הראו, הן נשמעו בכל הארמון ובכל הבירה וכל מי
ששמע אותן התחלחל. לקח דקות ארוכות עד שיצאה כל טיפת חיים
מהגוף המסכן והמיוסר הזה שנחצה לשניים. והנשים צעקו וצווחו
וניסו להציל אותו:

האחת: לא! לא! ילד מסכן שלי! לא! הצילו! הצילו! לא! לא!
האחרת: לא! לא! לא! מה עשיתם לו! מטורפים! אתם פשוט מטורפים!
לא!
המפטי: כל מה שהרגשתי היה מכה קלה בקצה של החרב.
האחת: הצילו! הצילו! אנשים עם לב! יהודים טובים! גוואלט! הוא
עוד חי, הוא גוסס, אפשר להציל אותו! לא! לא! לא! למה זה קורה
לי? למה זה קורה לו?
האחרת: תקום! תקום! תצילו את התינוק שלי! מה הם עשו לו?
לא... לא... (בוכה)

סבא: (תוך כדי דברי הסבא מתפנים מציגי הארמון מן הבמה)
ואחרי דמעות אין קץ וייסורים בלתי-נסבלים, סוף-סוף מת התינוק.
הוא פונה, נזרק לאחת המזבלות, שתי הזונות גורשו מהארץ לרוסיה
והארמון עבר ספונג'ה רצינית כדי להוריד את כל הדם וחתיכות
המעיים. הצדק שב על כנו והעולם שב לנהוג כמנהגו ושלמה שב לנהל
את הממלכה. הסוף.
ילד: סבא! זה סיפור מגעיל וגרוע עם סוף רע! אני לא אוהב אותו
בכלל!
סבא: הוא אולי גרוע, אבל יש לו מוסר השכל.
ילד: מה המוסר השכל?
סבא: (מתקרב לילד עד לפרצוף, כאילו מתכוון ללחוש. צועק) אל
תהיה תינוק!!
(הילד פורץ בבכי)
סבא: ותחשוב על זה הלילה. (ניגש ליציאה מהחדר ומתכוון לכבות
את האור) חלומות נעימים.
ילד: סבא...
סבא: מה עכשיו?!
ילד: (עדיין בוכה) אני פוחד...
סבא: אוייש באמת! שתוק, סתום ת'פה!

(הסבא מכבה את האור ויוצא מן הבמה. בכי הילד עוד נשמע. מסך)