מיום שהוא זוכר את עצמו, סבתא שלו קיללה. קיללה את כולם, אותו
את השכנים, כל מי שנקרה לטווח ראיה זכה לגידופים וצעקות. "עשרה
ילדים גידלתי לבד", היתה צורחת, "וההורים שלך... ברחו והשאירו
אותך אצלי...". הקול שלה מהדהד בכל השכונה. הוא שתק, תמיד שתק,
מה יכל לענות לה? עבדה קשה בנקיון ובישול וגידלה אותו לבדה,
פעוט בן כמה ימים. הם גרו בדמי חכירה בבית קטן בקומת הכניסה של
בנין בן ארבע קומות בעיירה מרוחקת. כשלא עבדה או עסקה בעבודות
הבית, ישבה מול דלת פתוחה, וצעקה על השכנים. עם השנים הוא גדל,
רזה גבוה ושקט. למד לאכול הכל בשקט, לא להשאיר דבר בצלחת. בבית
הספר המקצועי קיבל תמיד ציונים בינוניים, אף אחד לא ציפה ממנו
להישגים. הוא נשלח לכיתת הספרות ולמד את רזי המקצוע. יחד עם כל
הכיתה הלך למספרה של ז'קלין להתמחות. חפף את שיער הלקוחות או
התבקש לטאטא את הרצפה לרחוץ את הכלים המצטברים וכך שוב ושוב.
ז'קלין לא אהבה לתת לתלמידים לעסוק במקצוע ממש, היא ראתה
במספרה שלה מעין מקדש, הלקוחות שתו קפה ותה עם שיבא, ובאו
לפרוק את הצרות, ולהתעדכן לגבי שמחות, ולדבר, בעיקר באו
הלקוחות לדבר. ז'קלין ידעה שזה סוד ההצלחה שלה, ולכן דאגה
להשאיר את הרושם שרק היא מסוגלת לגרום ללקוחות שלה להישאר
מרוצות. "תספורת ושיחה טובה", זה היה המוטו שלה. הוא התבונן
בז'קלין הגדולה, ששולטת ביד רמה במספרה, מתמרנת בין הלקוחות
שעות על גבי שעות ולמד את תנועותיה במלאכת הספרות והצביעה,
התבונן בה בשעת הפן והסרוק, למד ושתק.

לאחר הצבא, הגיע להחלטה שהוא לא מסוגל לגור עם הסבתא, זקוק
לפינה פרטית משלו. הוא חיפש מקום קרוב אליה, כדי לעזור לה,
ובדיוק התפנתה דירה בקומה הרביעית בבנין המגורים שלהם והוא שכר
לעצמו דירה. מהקומה הרביעית, הצליח לראות סוף כל סוף את הנוף.
מחלון אחד ראה מרחבי אינסוף של שדות חיטה ומהחלון הנגדי ראה את
הרחוב. המראה המנוגד הפעים אותו, והוא שקע בהתבוננות בנוף
המרגיע.
בהעדר מקצוע אחר, חזר למספרה של ז'קלין. ז'קלין לא זכרה אותו,
אבל נתנה לו לחפוף ולטאטא. היא ראתה שהוא חרוץ ומתמיד אך מעולם
לא יזמה לקדם אותו, וגם הוא לא אמר דבר. לעיתים רחוקות נתנה לו
בשעת לחץ לערבב את צבעי השער, מעיפה בו מבט חודר ומעירה
הערות.
הימים עברו. עזר לסבתא בקניות, ניקה לה את הבית והסבתא המשיכה
לצרוח עליו בזמן הארוחות המשותפות. ז'קלין נתנה לו מפתח, אך לא
איפשרה מעבר לכך דבר.
בוקר אחד הוא הגיע למספרה שהיתה עדיין נעולה. פתח את המנעול,
הדליק את האור, והלקוחה הראשונה הגיעה ושאלה אותו מה קורה?.
הוא התקשר לביתה של ז'קלין, שענתה לו שהיא חולה, ושיטפל
בלקוחות. הוא סיפר זאת ללקוחה ושאל אותה מה היא מעדיפה לעשות,
הלקוחה ענתה שאין לה ברירה, יש לה חתונה הערב, ושאלה אותו אם
הוא יודע לספר. הוא ענה לה שכן וסיפר אותה, ללא התרגשות וללא
מאמץ התרכז בפניה של הלקוחה והשתדל לדמיין אותה בתספורת אחרת.
כשסיים, עשה לה פן, נשם נשימה ארוכה וחיכה לתגובתה. הלקוחה
התבוננה רגע ארוך במראה ופלטה בהתלהבות: "וואו, איזה יופי, אתה
ממש מוכשר". שילמה לו את הסכום הרגיל, והוסיפה טיפ נכבד.
כשעמדה בדלת הכניסה, פגשה את הלקוחה הבאה, שתיהן התלחששו, וגם
הלקוחה השניה היתה מרוצה, ויצאה עם חיוך מן המספרה. הוא לא
התרגש מן ההצלחה, הוא פחד שז'קלין תראה בו איום ותפטר אותו.
אבל ז'קלין חזרה לעבודה והתעלמה מהצלחתו. העלימה עין מלקוחות
שביקשו שהוא יספר אותן, וכך נוצר סטטוס קוו חדש שבו כולם היו
מרוצים. מדי פעם היתה ז'קלין מעירה לו, והוא שתק והמשיך
בעבודתו. חיי שגרה משמימים חסרי אתגר, חסרי משמעות, חסרי הנאה
ותוכלת.

באחד הימים נכנס למספרה חבר ילדות. הוא היה באמצע העבודה,
ז'קלין נעצה בו מבט וגם הלקוחות, אבל החבר התעלם וביקש ממנו
שיעשה לו טובה. הם לא התראו כבר עשר שנים, אבל אין לו ברירה,
הוא מוכרח להעביר חבילה לעיר הגדולה עוד הערב. הוא לא רצה. אמר
לחבר שזמן רב לא נהג, שבערב אין לו כוח, והדרך לעיר רחוקה מאד.
אבל החבר לחץ ולחץ וז'קלין מתבוננת בו ולא הייתה לו ברירה.
טוב, פלט, תחזור בשבע כשז'קלין נועלת. חשב לעצמו שהוא עובד עם
ז'קלין כבר כל כך הרבה זמן ואף פעם לא הרגיש במספרה בבית, תמיד
ראה בעובדה שהיא לא פיטרה אותו עד סוף היום איזה נס מיוחד.
בשבע התייצב החבר, נתן לו את מפתחות המכונית שלו ואת החבילה
והלך. הוא התניע, והחל לנסוע. הנסיעה אמורה לארוך שעה וחצי ללא
פקקים לכל צד. אבל הדרך התארכה, והוא הרגיש עיפות גדולה, עד
שהגיע סוף סוף לכתובת המבוקשת. צילצל בדלת וחיכה. "מי זה?"
נשמע קול רוטן. הוא הסביר מי הוא, הדלת נפתחה, הבחור שעמד בפתח
הדלת לקח את החבילה והדף את הדלת. הוא עמד מול הדלת שנטרקה,
מבלי שהציעו לו אפילו כוס מים אחרי הדרך המייגעת. נכנס שוב
למכונית, והרגיש כאילו משא כבד הורד ממנו. התניע ונסע חזרה.
היה כבר לילה, מאוחר, הוא הרגיש את עייפות היום. ראה מרחוק
אורות נוצצים ודימה לעצמו שזוהי העיירה שלו, לחץ על הגז,
והירפה קצת. שאל את עצמו למה הוא ממהר, מי בכלל מחכה לו, מה זה
משנה מתי יגיע, מה הטעם לחיים שכאלה, מספרה ושוב בית ושוב
מספרה, נמאס. הרהר לעצמו וחש שהעפעפיים הולכות וכבדות, הרגל
כבדה על הגז, והעיניים רוצות לישון, הביט במד המהירות 80 קמ"ש,
100 קמ"ש, הוא עייף, כל כך עייף...
העיניים נעצמות...

כשפתח את העיניים ראה דמות לבושה לבן מחייכת אליו. "אז זהו,
הגעתי למעלה?" שאל אותה, והאחות צחקה בהבנה. "לא, לא הגעת
למעלה, אתה בבית חולים אחרי תאונה". הוא התאכזב, כאילו התעורר
מחלום טוב, ורצה להמשיך לחלום. התבונן בטשטוש באחות, וראה שעל
התג שלה כתוב "תקוה". הוא התבונן בכפות ידיו, ונרגע כשראה שהן
שלמות, אומנם הוא מכוסה בתחבושות, אבל למזלו יוכל להמשיך
בעבודתו. הרופאים והאחיות טיפלו בו, מי פחות מי יותר, אבל הוא
שם לב לתקוה, היה בה משהו נעים, ועם הזמן נראה היה שהתחושה היא
הדדית. למרות שמעולם לא שוחח עם אשה קודם לכן, היה בתקוה משהו
ששבר את הקרח, הוא חש טבעי לידה והם שוחחו מדי פעם תוך שהם
מחייכים זה לזו. אף אחד לא בא לבקר אותו, אך לא חש בדידות,
העדיף את המצב כך על פני ביקורים כפויים מצד מכרים שבאים מתוך
תחושת חובה. החבר השאיר לו הודעה במחלקה שלא ידאג כי הביטוח
יכסה את הנזק ואפילו טרח למסור לו רפואה שלמה. כמה לקוחות שלחו
זרי פרחים, הוא הופתע והתרגש. לאחר כמה שבועות ניגש רופא יחד
עם תקוה למיטתו ואמר לו שהוא מחלים יפה ועוד פחות מחודש ישחררו
אותו. הוא התבונן ברופא ולא האמין למראה עיניו, בזמן שהרופא
דיבר, הוא ליטף את הגב של תקוה. הוא התבונן בתקוה וראה שהיא
קופאת מבושה, וחש חסר אונים ומתוסכל על שהוא לא יכול לצאת
להגנתה. הרופא הלך ותקוה התישבה לידו הם שוחחו בשקט והוא סיפר
לה על עצמו, ואמר לה שהיא בטח בת למשפחה עשירה עם אמצעים ומה
בעצם הוא יכול להציע לה, דירה שכורה, בעל שעובד במספרה. תקוה
סיפרה לו שאין לה משפחה עשירה, אין לה משפחה בכלל, היא יתומה
שהסתובבה בין משפחות אומנות. סיפרה לו על לימודיה ועל הדירה
שהיא חולקת עם שותפות. הם החזיקו ידיים וחשו קרבה נפשית
גדולה.
לאחר שהשתחרר חזר לדירה שלו, לעבודה, והמשיך את הקשר עם תקוה.
הם יצאו לבלות בעיקר בטבע, שניהם היו זקוקים לחופש ומרחב אחרי
יום עבודה דחוס. כשסיפר לסבתא עליה, הסבתא אמרה לו שהוא חייב
להביא אותה. הלב שלו פעם בחוזקה, אבל לא נותרה לו ברירה. הוא
הזמין את תקוה אליו לדירה, תקוה התפעלה מהנוף המרהיב. ואז הם
ירדו למטה, אל הסבתא. הסבתא בחנה את תקוה מלמעלה למטה, והם
התישבו על הספה. הוא אמר לסבתא שתקוה היא אחות בבית חולים,
ובבת אחת הסבתא התלהבה. באמת, אחות!. הן ישבו ופיטפטו על מחלות
ותרופות ותקוה הבטיחה לסבתא שהיא תביא לה כמה דברים מבית
החולים שממילא זורקים אותם והסבתא צריכה. פתאום שאלה אותה
הסבתא: "תגידי, בחורה כל כך מוצלחת, מה מצאת בנכד שלי?". הוא
הרגיש שהוא עומד להתעלף, וראה איך תקוה מסתובבת, לוקחת עוגיה
מעשה ידיה של הסבתא ואומרת לה: "סבתא, זה כל כך טעים, איך את
עושה את זה", ראה שעדיף לא להתערב בשיחה שלהן, שיש להן איזו
שפה פנימית שהן מבינות אחת את השניה. והסבתא סיכמה. טוב, מתי
החתונה?
אחרי כמה ימים הסתבר לו, שהסבתא כינסה את תשעת ילדיה. דוד אחד
סיפר לו איך שהיא צרחה על כולם שהנכד שלה, שהיא גידלה, מתחתן,
ועכשיו שכל אחד ישמור על הכבוד שלו ולא יבלבל לה את המוח. היא
קובעת הכל, ולא רוצה לשמוע שום דעה של אף אחד. חילקה בינהם
תפקידים, ושלחה אותם הביתה.
הוא חשב לעצמו למה בעצם הסבתא צעקה עליו כל השנים, הנה עכשיו
הוא מתחתן, מי יעזור לה, האם היא מעדיפה להיות בודדה, ולא היתה
לו תשובה.
לפני החתונה נתנה לשניהם מתנה, כסף שחסכה כל השנים. "עכשיו",
אמרה להם "אני יכולה למות בשקט, עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות
בעולם", הם התבוננו באישה הזקנה והקטנה דומעים והודו לה.
החתונה היתה יפה, הסבתא עמדה במרכז וחילקה הוראות בהתרגשות.
כעבור שנה נולדה להם בת. ערב אחד, תקוה חזרה ממשמרת ארוכה,
פתחה את הדלת ושאלה את עצמה איך הוא, חסר נסיון עם תינוקות
מסתדר עם התינוקת. היא שמעה קולות בסלון וראתה אותו יושב
נינוח, הרגליים על השולחן, התינוקת על הברכיים שלו והוא לוחש
לתינוקת בחיוך: "אבא ואימא אוהבים אותך, אבא ואימא אוהבים אותך
מתוקה", והתינוקת משיבה לו חיוך קטן ואוהב. תקוה חשה הקלה,
חייכה והצטרפה אליהם. הירהרה לעצמה שהם יעניקו לתינוקת כל מה
שחסר להם, ובעיקר, הם יעניקו לה אהבה.