הכל נגמר שלושה ימים אחרי שחזרת מדרום אמריקה ושלוש שעות לפני
שטסת לויטנאם. שבוע לפני פורים. הבאת לי מונטנה מהדיוטי פרי,
וכשנתתי לך נשיקה על הלחי, לפני שיצאתי מהאוטו, אמרת שאתה בכלל
לא שונא אותי כמו שאני חושבת, ושעכשיו אנחנו בכלל בפאזה אחרת.
לא הסתכלת לי בעיניים ונסעת. אתה, החבר הכי טוב שלי, הגבר שהיה
אומר לי לבקרים, "אני שונא אותך", אהבת אותי יותר מכולם.  

בפורים התחפשתי לכיפה אדומה, ועם כל המסכות מסביב, הרגשתי
כאילו אני הולכת באמת ביער. יער של חיות שלפעמים נסות בבהלה,
ואז אפשר לצעוד עוד כמה צעדים קדימה, ואני שואלת את עצמי,
בשביל מה? בשביל לפגוש זאבים? אתה לא ראית את כיפה אדומה.
העדפת שלא להיות הצייד המציל ונסעת לראות עולם.

את "התפסן בשדה השיפון" של סאלינג'ר נתתי למישהו בהשאלה, ולילה
אחד כשחיפשתי השראה לא מצאתי אותו על המדף. בניגוד אלי, אתה
שנאת לכתוב. מה שכן כתבת היו התפריטים שהיית מצרף לארוחות
הצהריים הארוזות שהכנת לי. הייתי באה לקחת אותן ממך בתום יום
עבודה, קוראת ואוכלת. היית בשלן מעולה. בשביל לקבל ממך SMS אחד
הייתי צריכה לשלוח עשרה. על מכתבים לא היה בכלל מה לדבר, אבל
היו העיניים הכחולות שלך שלא הפסיקו להגיד את כל מה שרציתי
לקרוא.

בפורים שעבר התחפשנו שנינו לשוטרים, ואתה כעסת שרק לעצמי השגתי
כובע. הכעס הזה שלך על פרטים כל כך שוליים הצחיק אותי נורא.
אתה לעומת זאת, אחרי תקרית שכזו לא היית מדבר איתי יומיים
שלמים. עדיין, את מגילת אסתר הסכמת להקריא לי מההתחלה ועד
הסוף, בניגון שהפיל אותי מצחוק.

צחקנו המון. במיוחד בטיולים האלו בכל הארץ שתמיד התחילו או
הסתיימו באיזו כנסייה או מנזר. היתה לך אובססיה לכנסיות
ומנזרים. בגלגול הקודם היית כומר. אני הייתי ילדה שנספתה
בשואה. היה לי את החלום החוזר הזה שבו אני ילדה יהודיה קטנה
שרצה בגטו. היו הרבה חלומות, ואת כולם רצית שאספר לך.
תמיד היינו מוצאים איזה כומר או נזירה שיהיו קורבן לצרפתית
העילגת שלי ולערבית הספרותית שלך, ותמיד הייתי ממשיכה את
השיחות האלו באנגלית בשעה שאתה היית בוחר יינות במרתפים. מאז
שנפרדנו אני שותה רק בירה.

באותה עת קניתי לך את "עמודי תבל" של קן פולט, יצירת מופת על
בונה קתדראלות מהמאה השתים-עשרה. אמרת לי שאתה רק רוצה לחזור
כבר הביתה כדי להמשיך לקרוא. לקראת סוף הספר הגבלת את הקריאה
לעמודים ספורים ביום כדי שלא יגמר לעולם. להקדשה שכתבתי לך
בעמוד הראשון של הספר עשית תיקון אומנותי קטן. אחרי שראיתי
אותו תלשתי את כל העמוד. לא דיברת איתי שלושה ימים.

מ"היפה בנשים" ו"ארבע אימהות" של שפרה הורן התמוגגת, ואני,
שצפיתי בך מפלרטט עם כל כך הרבה נשים ואמהות הייתי מקנאה עד
דמעות. אתה לא הבנת אותי ולא יכולת לראות אותי בוכה. זה גרם לך
להביט בי במבט כל כך אוהב ומעורר חמלה, שלפעמים הייתי בוכה
סתם, רק בשביל המבט הזה. בסך הכל חילופי-דברים מנומסים, אמרת,
ושתדעי, למרות שאת חרא של ילדה, רק אותך אני אוהב.

בטיול שלנו לצפון עצרנו אצל אחד החברים שלך שהיה משווק של
בקבוקי מים מינרלים. העמסת לתוך האוטו ארגזים של בקבוקים ואותי
שמת בתא המטען. נו, טוב, לא ממש בתא המטען, אבל מי שהיה מביט
במכונית מקדימה היה רואה רק אף מציץ מתוך ערמת בקבוקים. באותה
נסיעה צחקתי כמעט כמו שצחקתי כשקראתי את "צבוטותי" של לימור
נחמיאס. אותך הספר הזה לא הצחיק. זו היתה התקופה בה התחלת
לראות את ההתחלה של הסוף.

אני לא אכתוב את השמות של כל הסרטים שראינו ביחד. שני סרטים
בשבוע במשך שנה וחצי, הוצאה בלתי מוכרת שאילצה אותך לעשות מנוי
לכל בתי הקולנוע באזור. בכל הסרטים רגלי מונחת על שלך, ואנחנו
מחזיקים ידיים. בכל הסרטים, פרט לאחרון, "סיפורי דגים". זה היה
בפורים, אותו פורים בו לא אתה ולא אני התחפשנו. אנחנו, שני
סרטנים, נכנסנו כל אחד לקונכיה שלו, ואפילו נשיקה על הלחי לא
נתתי לך כשיצאתי מהאוטו.

לטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל שהפקתי הבאת לי כדור הרגעה ואני
הבאתי לך את "מינוטאור" של בנימין תמוז. אז גם הפכתי להיות
תיאה. זה היה חודשיים אחרי שנפרדנו, תקופה בה גיליתי שגם משהו
גמיש ושרירי כמו לב יכול להישבר. ליום ההולדת תכננתי לתת לך את
"יש ילדים זיגזג" של גרוסמן, אבל המרחק בינינו היה כמו המרחק
מדרום אמריקה לויטנאם, ואני חיפשתי מישהו אחר לרוץ איתו.

הכל התחיל באותו לילה על החוף בקיסריה. תשע שעות של נשיקות,
שמונה-עשר חודשים של אהבה, מאה שנים של בדידות.


אפריל 2005
לשלומי