טוב, לא התכוונתי לעשות את זה, אבל לפעמים צריך לפנות אליך בלי
לקבוע פגישה, אלא מהדרך האחורית. אז הנה אני אומרת את מה
שרציתי להגיד. רק בלי הפורמליות.

לא, אני לא צריכה פסיכיאטר. לא, אין לי שום בעיה נפשית. ולא,
אף פעם לא חשבתי להתאבד.
למרות שלפעמים אני לא מבינה את עצמי, וחושבת 'נו, אז מתי כבר
תישברי?' אני מצפה ומחכה שנה, ועוד שנה ועוד אחת... אבל אתה,
עם כל ההנאה לראות אותי נופלת, תמיד בא להרים אותי, לחבק אותי,
לחייך אלי. אתה, אותו אחד שאני תמיד אוהב ותמיד אשנא, ההוא
שתמיד יודע מה להגיד כדי לחזק. וגם כדי להכשיל. בך אני תמיד
בוטחת שלא משנה כמה תכאיב לי וכמה תייאש, לעולם לא תיתן לי
ליפול באמת.
פסיכיאטר יקשיב ויהנהן. יעשה כאילו הוא מבין אותי. אבל ברגע
שתיגמר השעה, הסימפטיה תיעלם ונישאר שני זרים בחדר אחד קטן
מדי. ואני לא אתאבד, כי אז תהיה חייב להעניש אותי. כי אז תהיה
חייב להפיל אותי ולא להושיט לי יד.
אתה מבין, אלוה-ים, רק בך אני מאמינה ורק איתך אני יודעת שתמיד
יש תקווה לבוקר חדש, גם אחרי הלילה הכי שחור והכי ארוך בעולם.